הלגימה מהקפה שפותחת את העיניים
מגיע זמן בחיים, אותו אנו קוראים שלב, שאנחנו מבינים שאולי ויתרנו על חלק גדול מידי בחיינו לטובת אנשים אחרים. יש מי שהשלב הזה מגיע אצלו מוקדם ויש מי שמאוחר מידי.
איכשהו במהלך החיים אנחנו תמיד עוצרים לחשוב אבל לא מתעמקים בזה יותר מידי, כי אם נתעמק נבין אולי שטעינו, ואף אחד לא אוהב להרגיש שהוא טעה. מטיבעינו אנחנו תמיד צודקים, לא אוהבים להתפשר, שונאים גבולות, אוהבי חופש והרפתקאות, יחד עם זאת ביתיים, רכושניים, עקשנים, אולי אפילו רכים מידי, אבל תמיד מגיע השלב הזה.
אנחנו פתאום לוגמים מהקפה, מדליקים את הסיגרייה ותוהים, לאן היגענו, מה עשינו עד עכשיו, האם יכולנו לעשות יותר? או אולי הבן זוג הפריע למהלך התוכנית הראשית שלנו.
והינא, עם הלגימה הזו פתאום נפתחות העיניים. אנחנו שוקעים במחשבה של מה אני יעשה עכשיו בשביל ליהיות מאושר כמו שתיכננתי, כי אנחנו אף פעם לא מאושרים מספיק, אף פעם לא מסתפקים במה שיש. זה סוג של דיכאון תובנתי כזה, הוא יכול להתשך יום והוא יכול להמשך מהרגע הזה עד לסוף חיינו. זה אפילו די מפחיד.
סבתא שלי לדוגמא, אלמנה כבר 20 שנה. אני אכשהו חושבת שהתקופה הזו התחילה אצלה כאשר היתגלה לסבא שלי סרטן, והיא ידעה שאין דרך להציל אותו. היא בטח הקדישה את כל כולה לזה, לאהוב ליבה, בטח בכתה המון, בטח ביזבזה כל כך הרבה אנרגיות שלא נשארו לה כאלה לאחר מותו.
אני חושבת שהיא נמצאת בבועה הזו מאז. עד עכשיו, כשאני באה לבקר אותה, העיניים שלה לא נוצצות, תמיד לא בטוחה שאני אצליח במשהו, כאילו זה מהטבע להרוס באמצע, תמיד דואגת יתר על המידה ותמיד כועסת ללא סיבה.
יכולתי להגיד זו סבתא שלי, ככה היא והאופי שלה. אבל לא. זה הרי ברור שהיא היייתה אישה מלאת שמחת חיים בצעירותה, זה משהו שגרם לה להבין שהיתבזבז זמנה היקר.
אומנם אני בת 21 עכשיו, שהוגה מחשבות עמוקות, אבל מפחדת מהרגע שבו אצטרך להריץ את החיים שלי ולהבין שאולי התפשרתי יותר מידי. אני מסתכלת על סבתא שלי וחושבת, האם אני אהיה כמוהה? או שמע אני יכולה לשנות את המצב שלי? אומנם, עכשיו אני שמחה, עובדת, מבלה, אוהבת, אבל מה יהיה הלאה? מתי תגיע הלגימה הזו מהקפה אצלי?
תגובות (0)