הפסיכולוגית שלי משוגעת

מתעורר בשתיים וחצי בצהריים, טוב אני יכול להרשות לעצמי בתקופה האחרונה,
לחגוג כלומניקיות ככה עם עצמי, עד הערב.
בשתיים וחצי בלילה אני שוב שוכב, הפעם על הכורסא אצל הפסיכולוגית שלי.
טיפוס משוגע מיוחד שרק אני מבין את התואר שלה ועל מה היא מדברת,
שתיים וחצי בלילה ובטח נגמור עניין רק בבוקר מאוחר, והפסיכולוגית שלי אומרת שממש מוקדם עכשיו.

אז ככה אני שוכב והיא יושבת, אני מדבר והיא מהנהנת ואז אומרת אמירות שלא חשבתי עליהן קודם
ואני מופתע ומחייך אליה, מדהים איך שההבנות מתגלגלות בקו כורסא כיסא, מטופל ומטפלת
שחולקים את אותו הגורל ואותה נקודה גבוהה של השקפה על לא כלום, אני חושב שהיא משוגעת.
לבטח לא אשרוד ככה לילה שלם בהתחמקויות אני חושב והיא כבר אומרת לנסות הרי מה אכפת לי?
אכפת לה אני בטוח, הפסיכולוגית שלי צוחקת ודוחקת מחשבות לפינה ואני שותה קפה בשכיבה, קר
מחוץ לקו הכורסא כיסא אז אני נשאר, לא מחפש מקומות ללכת אליהם, הכל נשאר שני צעדים אחרי
הפסיכולוגית שלי, ואני ככה עוצם עיניים ונותן יד ומתחיל ללכת, והיא לוקחת רק למקומות שאני אוהב,
מרגיש אמיתי ומגעיל וציפורי ותלותי בפסיכולוגית המשוגעת שלי ורק לי היא מנתחת אמירות לפני
שהיא אומרת, וחושבת בשבילי כשאני רק שוכב עם ספל קפה ומתרכז באי עשייה, בטוח שהפסיכולוגית שלי תדאג לי, היא יודעת ללכת ואני יודע לסמוך תמיד גם כשהיא צוחקת ונשמע מצחיק ואני צוחק כי היא מבינה וזה מכוון ומתוק ואז פתאום שקט.

מחפש מהר סיגריה לעשן ואני אפילו לא קרוב, חייב מהר להיסגר, מתכנן לברוח שוב, לנדוד למקומות
חמים אחרים, והפסיכולוגית מבינה וכמו אחת כמוה היא צוחקת את אותו צחוק מתוק ואומרת שלא
כל ציפור נודדת, בחוץ אולי קר ושם באפריקה חמים אבל היא מכסה אותי עד לצוואר עם צמר
ואני שוב נותן יד ומתחיל ללכת שבי אחריה, בטוחה בעצמה ואני בה וכשהיא אומרת תראה אני מרים
עיניים ושוב חם ולא מבין לאן הוא נעלם ואז אני צוחק, לא לבד, יחד איתה כי שוב נעים לי ובחיי שפחדתי,
אבל עכשיו אני שוכב והיא יושבת, מדליקה סיגריה וגם אני מקבל אחת, מעשן מהר רק שתיגמר כבר
אני לא בורח ובטח שלא נודד רחוק. מבין כל העשן אני תמיד רואה אותה יושבת מולי, כל כך בטוחה
בשיגעון שלה, ואני כבר מזמן וויתרתי על הסיגריה, מי בכלל צריך, היא תקשיב ואני אדבר ואתחכם בכל
אמירה, כי אני חייב, אולי כי פשוט ככה ולא אספר הכל כי באמת שמיותר עכשיו, אני רק חשבתי
הפסיכולוגית שלי יודעת הכל, אז אני שותה קפה בשכיבה, חולץ נעליים וסוחט דמעה, מרשה לעצמי,
היא לא זרה זאת גם הדמעה שלה, אני זכיתי להשתמש בה.

מה עכשיו היא שואלת, הפסיכולוגית המשוגעת שלי.. אני לא יודע, אולי פשוט אתן לה יד והיא כבר
תדע לאן לקחת אותי, מקום שאני אוהב…

כבר מאוחר בבוקר, הפסיכולוגית שלי אומרת שמוקדם מאוד, הולכים רחוק. ללכת שבי אחריה….
שבע שנים של פסיכולוגיה ואז פתאום נשבר, נזרק והגיע חדש, שבע שנים, פסיכולוגית מתוקה ומשוגעת שלי, לנדוד רחוק רחוק אני סוחב הכל עם עיניים עצומות וכנפיים פרושות..