״ההצגה מתחילה.. עכשיו.״
אני חולפת על פני האנשים שנמצאים ברחוב, מחייכים, צוחקים. ילדות קטנות שבוכות לאימא שלהן, כי היא לא קנתה להן איזו בובה טיפשית. אנשים מבוגרים הסוחבים שקיות קניות כבדות ואיש לא עוזר להן.
הם עושים רושם של בסדר, האנשים האלה- נער אתיופי מעשן ומסתובב עם חברים.. הוא בעצם ממשפחה קשת-יום, פשוט יודע לנצל את החיים טוב, כמה שרק אפשר. כולם צועקים לו ״עבריין״, ״פושע״ וכינויי גנאי מעליבים ל״דור של היום״. אתם לא מבינים כמה אנחנו מנסים להסתיר את זה. את הדברים החלשים בנו. כשמישהי חותכת ואומרים לה שזה מצומי, היא חותכת עוד. ועוד. זה לא עוזר לה. צריך לתמוך בה, כי הם לא נהנים מזה. הם לא נהנים לחוש את הסרגל חותך את עורם שוב ושוב. כי קשה להם. קשה להם לחיות.
ילדה חדשה שמגיעה לכיתה- הנה. למשל, בכיתה ה׳, הגיעו 2 בנות חדשות לכיתה שלנו והמחנכת שלי אמרה שצריך 2 בנות לכל אחת שיסתובבו איתן בבית ספר. אני וחברה שלי החלטנו לבחור אחת, לפי איך שהיא נראית לנו. הראשונה נראתה לנו מעצבנת ומפונקת- והאמת, לא מתחשק לי לחשוב ממש מה חשבנו עליה באותו רגע, והבאה שנכנסה נראתה לנו ״נחמדה״: תוך יומיים היא הספיקה כבר להעליב אותי מול כל הכיתה. והילדה ההיא? המפונקת? היא נהפכה לעוד אחת מהחברות הכי טובות שלי בו׳. אבל זה כבר סיפור אחר.
תגובות (3)
את בהחלט צודקת..
ממש צודקת…
כתיבה מעולה (=
תודה ♥