תשומת לב

עורה לבן כשלג, עינייה שחורות כשתי כתפורים קטנים,
שיערה אדום כיין, ושפתייה ורודות ודקות כקו.
גופה רזה ועצמותייה בולטות.
גובהה כמטר שבעים והליכתה מעט מרושלת.
והיא הולכת ברחובות,
כשאת גופה מכסה מעיל ארוך ושחור.
היא מחפשת אנשים,
שאותה, אולי, מכירים.
היא שקטה. כל כך שקטה שלפעמים לא שמים לב שהיא כאן.
ואולי היא ליידך, אי אפשר לדעת, היא כמעט ובלתי נראת.
והיא ממשיכה לצעוד ברחובות המלאי חיים,
מחפשת כמה חברים שאותה, אולי, מכירים.
והיא רוצה תשומת לב,
לא רחמים, אל תטעו,
היא מבקשת רק רגש שבא מהלב.
והם ממשיכים ללכת, בה אפילו לא מבחינים.
והם מתנגשים בגופה,
והם יושבים במקומה,
וצועקים באוזנה.
והיא מביטה בהם, ומחכה לסליחה.
והסליחה לא באה מגרונם, ואפילו לא מבט מצטער.
אז היא ממשיכה ללכת,
גבה מקופף, ראשה מושפל ושיערה כבר מבולגן.
ואז היא עוצרת, עינייה השחורות מביטות בניידות הבאות.
עשרות אנשים מצתופפים, מצפים בקוצר רוח לראות מה קרה.
היא נעצרת מולם, ומול עינייה צוות אמבולנס המנסה להנשים נערה.
ואז,
עינייה נוצצות,
שפתייה הדקות לקו מתעקלות,
גופה מזדקף וראשה מורם בגאווה.
היא מזהה את הנערה, זאת היא שוכבת שם חסרת חיים.
ועכשיו, היא שמחה,
היא סוף כל סוף קיבלה את תשומת הלב שרצתה.