תקווה

תקוה.
אם אומרים אני תקוה, למה מתכוונים?
ואם אומרים אני מקווה – האם זה אותו הדבר?
אז למה מצפים ולמה מקווים?
מה כבר יכול לקרות? מה יכול להשתנות, מתי ואיך?
המילה תקוה בערבית היא אמל, שזה שם של אישה..
ובעברית בנוסף לשם, גם ההמנון שלנו.

התקוה בת שנות אלפיים, שזה המון שנים,
ובכל זאת אנחנו היהודים עדיין חיים וקיימים ,
עדיין מקווים ומייחלים לזמנים יותר טובים,
לזמנים של- להיות עם חופשי ובטוח בארץ שלנו..
האם זה הגיוני? ואיך לא מתיאשים?
כי בזכות התקוה והאמונה בעצמינו וביכולתנו אנחנו עדיין קיימים.
אנחנו גזע שורד ושריד .
זה מה שהבן שלי אומר לי כשאני אומרת לפעמים,שקשה לי,
או שהוא עובר תקופה קשה-
"אמא,נעבור גם את זה,אנחנו גזע שורד".
והוא ממש צודק, כי אנחנו עוברים הכל גם דברים קשים וממשיכים הלאה.
ואז באים זמנים טובים וקלים יותר,כך הגלגל מסתובב לו.
כך אנחנו העם היהודי, יורדים או נופלים למטה ולפעמים עד התהום מגיעים,
ואז מטפסים ועולים חזרה למעלה ואפילו יותר גבוה, ממש עד למרומים.
אז אל יאוש חברים, אם יש תקוה הכל יבוא על מקומו בשלום ועוד יבוא על ציון הגואל.
והמילה תקוה כל כך דומה למילה מקווה,
מקום בו מטהרים את הגוף ואם הגוף מטוהר אז גם הנפש והנשמה,
אז קל יותר לממש את התקוה.
כי כשמיחלים ומקווים בכוונה רבה אז הכל יותר בר ביצוע וקל יותר לעשיה.
עוד לא אבדה תקוותינו ואסור שהיא תאבד אפילו לא בכאילו.
אז אני תקוה ומקווה שישרור שקט שלום ובטחון בארצנו.