"תן לי חוזק ונחמה…"

עוד משעות הלילה של יום האתמול היה אפשר לדעת מה הולך לקרות. אף אחד לא רצה להאמין -כמובן, הרי מי כן?- אבל כולם ידעו שזה עומד להגיע.
הכאב תפס את לבה עוד לפני במשך כל השבוע, לא נתן לה לנשום לשנייה, ועכשיו, אחרי מה שקרה, היא מרגישה כמו טיפשה שלא ניחשה, שלא חשבה שזה אותו כאב כמו בפעם שעברה, ממש כאילו הגוף שלה החליט לערוך בדיקת בולם זעזועים ולהכין אותה נפשית, לאותת לה על האסון המתקרב.
אבל אולי זה פשוט כי אף אחד לא אוהב לחשוב על מוות.

המעבר בין חזות שמחה לבכי יכול להיות כל כך דק, כל כך שביר, ולא תמיד ניתן לשמור עליו. היא לקחה נשימה חדה כשהיא ראתה את ההודעה. במשך כל הזמן הזה משהו בתוכה נתלה מעל תהום עמוקה כשרק קצות אצבעותיו מחזיקות אותו, ועכשיו הוא נכנע, צף לו אי שם בקרקעית.
היא המשיכה לחייך לומר מילה פה ושם, כי חייב להמשיך לעבוד, במיוחד כשזה עם אוכלוסיה מבוגרת שאין לה כל עניין לספר להם על מוות נוסף.
בשנייה שהיא הגיעה לתחנת אוטובוס הדמעות הגיעו, שוטפות את לחייה ללא הפסק וללא בושה מכך ששאר האנשים באוטובוס יכולים לראות אותה, ובכלל לא אכפת מה הם חושבים שקרה, היא רק עסוקה בהבנה הזאת שברגע שאתה אומר את זה בקול, זה הופך את זה לאמיתי יותר.

ידיים נשלחות מכל כיוון, בין אם זה כדי לחבק או פשוט כדי להיות מונחות על הגב או הכתף כהצעת נחמה. לעבור את כל זה שוב, הכניסה לבית העלמין והבכי והטישו שעובר ממקום למקום מחזיר פלאשבקים נוראיים שהיא היתה רוצה לשכוח, אך הקול של סבתא חוזר ובוקע באוזניה, קורע את הלב לחתיכות עד שלא נשאר דבר. והיא זועקת על זה שלא עבר אפילו חצי שנה מאז מות בעלה, ועכשיו היא זועקת את ליבה על קבורת אמה. וכמה עוד אפשר לעבור? כמה חזקים אפשר להיות אחרי אובדן ועוד אחד?

היא מצטערת שהיא לא היתה חזקה מספיק כי לומר הספד בשם הנינים בהלוויה.

לחזור הביתה כבר נהפך לפעולה מסוכנת ולא שמחה. כל פעם זה מלווה בחולי כלשהו או מריבה או
הלוויה. השבתות השקטות כבר הפכו נדירות, כאילו שהן משהו שרק יחידי סגולה יכולים לזכות לו.
כל מוצאי שבת מלחיץ אותה, שמה תקבל ידיעה על משהו נורא שקרה למישהו מוכר, והינה, אמנם עוד לא הגיעה השבת, אך התגשמו חששותיה. וזה כל כך מעייף לחיות כך, בחרדה, בהרגשה שכולם עוזבים.
בכהות חושים מתמשכת.