תמונה ערמומית

לא רציתי להתחיל לכתוב, באמת. אבל אני חייבת. משהו בי מפחד לבטא מילים שהן לא מטאפורות, שהן ישירות. ישירות כמו שוטר, ישירות כמו מילותיו של עורך דין, ישירות כמו מישהו עם רגליים על הקרקע. לא כמו שיעור ספרות, לא כמו הליכה במוזיאון, לא כמו משהו שנידון לפרשנות.
אני חושבת שבמשך הרבה מאוד זמן הרגשתי כאילו אני נדונה לפרשנות. תלויה במוזיאון. קצת עקומה. יש שיאמרו שאני לא אמורה להיות תלויה במקום כזה, במוזיאון, כי מי שמרח את מריחות המכחול שלי לא התכוון מספיק חזק, כי מי שצבע את צדודיות פניי לא מספיק התבזבז במחשבה מיותרת. כי אולי צבע אותי מישהו שהוא שיכור מעצמו בארבע לפנות בוקר רואה סדרות על בלשים. (אני).
בהתחלה, אנחנו מאוד בנויים על ביקורת. אמא, מה את חושבת, הוא מטורף (הצייר)? אבא, מה אתה חושב, זה ציור לא יפה (הקנבס)? מה החברים חושבים על התמונה העגומה? כולם באים לצפות. ויש את יפי העיניים שמסתכלים על התמונה ומחייכים, הם מוצאים בה משמעות, הם מוצאים בה שהיא דומה להם, כי נדמה, ואולי לא, שהתמונה מחזירה להם מבט, הישר לעיניים. מי זו האישה בדיוקן?
אף אחד לא פותח ויקיפדיה לגלות. בויקיפדיה כתוב איזה שקר על דוכס, ועוד כל מני עניינים של יופי ופיננסיים, ובסוף נאמר איזה אלמוני צייר את הכל, אוכל ביסקוויטים עם נוטלה כרגע מול המחשב.
אתם חושבים שאני מטורפת?
הרבה פעמים לא רציתי להיות האישה התלויה. כיסיתי את עצמי, כדי שלא יראו למה נידונתי. פחדתי ממילים ישירות, אבל גם פחדתי לתת לרקדנים, לרקד את המשמעות. הייתי התמונה העירומה, הבוכייה, במוזיאון. ועכשיו עם שתי רגליים על הקרקע אני עוברת ותוהה. מי זו האישה הזו בצד שמאל? היא לא יכלה לומר לי. והיום אני כבר יודעת, שלציורים אין נפש, זה מה שיפה בהן. השוטר טועה, העורך דין משוחד אבל התמונה מתה.
ואני עכשיו יודעת שתמונות במוזיאון, כמוני, לא בוכות כלל. אני עומדת שם ערומה, מוציאה לשון למבקרים החיים. תמונה קצת פרובוקטיבית, סלפי משונה מהמאה ה18, אולי כותבים בעיתונים. (אני לא יודעת מה כתוב בהם, כי אני תמונה במוזיאון). אני, לפחות לעת עתה, מתה.
תודה רבה, אבל אי אפשר לדון אותי עוד לתליות.