תכלית הציפייה – ההשראה מאת "זאת אני 112"

מה אנחנו מחפשים? על מה אנחנו מסתכלים? מה בעצם באמת מעניין אותנו והאם אנחנו עושים עם זה משהו?
יש אנשים שחיים את היום יום שלהם, אולי במרדף אחרי היום הבא, שבו יעשו בדיוק את מה שעשו אתמול ושלשום.
יש אנשים שחיים בציפייה לחידושים וריגושים, אבל לא מודעים לזה והציפייה הזו לא ערה אצלם.
מה ז"א? לאנשים יש אינסוף רצונות. יש אנשים עם רצונות להתעשר ביום, בטעות, יש אנשים עם ציפיות לראות אדם שכבר לא חיי, ויש אנשים כמוני, עם ציפיות לשמח אנשים אחרים, להשפיעה על אנשים בעזרת האומנות שלי ולגרום לאנשים לחייך. כמה שזה נאיבי, תמים, ילדותי, זה נכון.
ואם תשימו לב, התיאורים שנתתי הם בדיוק התיאורים לאושר.
אז לעניינינו..
אני מאמין שאבני היסוד של ההצלחה – בכול דבר, הן אמונה, רצון ומוטיבציה.
אמונה, האמונה שהרצון שלי אכן אפשרי, ולא איזו פנטזיה (רמז, אנשים מספיק חכמים הפכו את הפנטזיות לאמיתיות, וכיום גם חלק מהיום יום שלנו, כמו המטוסים..).
אני יכול לרצות להיות מפורסם, עשיר, או קצת יותר עמוק – להיות מוזיקאי גדול, לשתף פעולה ולהכיר אנשים שהנשמה שלי, במקום להרוות, רק תהייה צמאה יותר מכול שיחה איתם.
האומנים בנינו שכבר חוו היכרות עם אנשים מיוחדים – מבינים אותי במקרה הספציפי הזה.
הקטע הוא שאם אני מאמין ברצון שלי – יש לי כבר 30.3 אחוזי הצלחה תיאורטיים.
רצון – אני יכול להאמין שהרצון שלי אפשרי, אבל לא באמת לרצות אותו, או לא באמת לרצות להגשים אותו.
ופה (וסליחה מראש ממי שזה מפריע לו), אני אקח דוגמא מאנשים שמכורים לטבק, או אנשים שקשה לך להרזות או להתחטב..
הדברים הלכאורה קטנים האלה, שלהרבה יש את האמונה להם.
בנאדם יכול להפסיק לעשן טבק, להיגמל מהרעל הזה. זה אפשרי, עובדה.
אבל מאוד מאוד מאוד קשה (מסתבר, ולא מניסיון, הריאות שלי נקיות).
פשוט מי שמכור, או הרבה מהם, לא באמת רוצים להפסיק. שימו לב שאני לא מדבר על מוטיבציה, מוטיבציה זה לקחת את הדברים ותכלס, להפוך אותם למשהו שהוא רצון מוגשם.
הפרה של זה (הלפני) זה הרצון הגולמי.
ואחרון – המוטיבציה.
קשה מאוד מאוד לפתח מוטיבציה לדברים שהם קצת קשים.
לעשות שינוי, כמו להתחיל להתאמן..אימון ראשון, רק מחממים את הגוף, מכירים לו את העבודה החדשה שלו, סבבה, לא קשה מדי..
גם אימון שני, אולי גם אימון שלישי, אבל משם? איפה…אין לי כוח לקום מהמיטה..
אני לא מרגיש טוב..כואב לי הראש…
שלל התירוצים שלנו, לעצמנו.
זו המוטיבציה שאין (למי שאין. אני לשמחתי כבר שנה מכור לכושר).

אלה דברים שאנשים מחפשים, אבל רובם פשוט לא מאמינים בהם. כ"כ טבועים בתוך השגרה היומיומית שלהם, כ"כ עסוקים בדברים כ"כ פחות חשובים כמו עבודה, בעיות, סידורים ועוד..
ולך תגיד עכשיו לאבא עם שני ילדים קטנים, ועם משכנתא על הראש, "לך עכשיו תתחיל לעשות גם את מה שאתה באמת רוצה. לא בשביל להרוויח עוד עשרה שקלים במשכורת, אלא בשביל שהנפש שלך תחייה קצת, תנשום אוויר".

מתי לאחרונה יצאת לטייל? סתם ככה ברחוב, בטבע, בפארק..
סתם ככה עם האישה שלך, עם הילדים שלך, מתי?
לא..איפה…עבודה עבודה עבודה.

זה המקום של ה-"אין בי רצון. יש מוטיבציה, אבל אין אמונה".
יכול להיות גם שיש כמעט הכול, רק המוטיבציה הקטנה הזו, שכחתי אותה בבית, בדיוק כשיצאתי למסע שנקרא "למצוא את עצמי".

אנשים טבועים בבוץ שהם יצרו לעצמם. אנשים ששכחו לחיות, אנשים שמחפשים ציפיות, חידושים, להכיר בנאדם חדש שאפשר לנהל איתו שיחה שלוש שעות רצופות, ומכול דקה לזרוח!!
זה אמיתי.