תחנת הרכבת

ואז ראיתי אותה… במקום שהכי פחות צפיתי לה.
ראיתי אותה בתחנת רכבת, בעיר אחרת.
היא עמדה ליד המעקה, צופה על המסילות הארוכות.
במחשבה שנייה, שתינו חיילים במדינה קטנה, הסיכויים יותר גדולים ממה שנדמה.
יפייפה, יותר ממה שזכרתי אותה.
שיערה החום שארך עם הזמן התנופף בקלות סביבה עם הרוח הנושבת.
שפתייה הורדרדות והעבות היו מתוחות, אני זוכר את ההרגלים שלה, זוכר ולא משנה מה לא אצליח לשכוח ממנה.
היא ליחחה אותן כל כמה שניות, בעצבנות, היא חיכתה למשהו…
עמדתי רחוק, מתלבט אם להתקרב אליה.
אחרי הכל… חודשים שלא פגשתי בה.
היא מעבירה את משקלה מרגל לרגל, הופכת לאט יותר לחסרת סבלנות.
קשה עדיין להתרגל אליה במדים, ראיתי תמונות… אבל המציאות עולה על כל קו של דימיון.
הצבע כל כך מחמיא לה בעוד לרבים הצבא מחוויר את הפנים, העיניים המבריקות שלה זוהרות וזה כל מה שיפה בה.
ועדיין אני לא מאמין שהיא פה מולי.
אני מסדר את הקיטבג הגדול על גבי ומתקרב אליה, עושה צעדים ראשונים.
כשלפתע היא מחייכת ומחבקת חיילת אחרת שלא שמתי לב שהגיעה אליה.
כנראה לה היא חיכתה…
נאנחתי והסתובבתי במקומי עושה את דרכי אל הרציף שלי אל הרכבת שאמורה להגיע בדקות הקרובות.
זה פשוט לא נועד לקרות.