תום היה ילד פעם

תום היה ילד שלא אכפת לו מכלום. חוץ מאמא שלו, ואחותו הגדולה.
תום היה בן חודש כשאבא שלו נרצח.
עכשיו תום כבר בן חמש. הוא מאוד גדול, סבתא שלו נהגה לומר. היא 'נהגה' לומר, כי סבתא עכשיו מתה. לפני חודש בדיוק. ואם חודש עבר מאז שסבתא מתה, ותום גדל בחודש מאז, זה אומר שתום מאוד מאוד גדול עכשיו. אבל לא גדול כמו שחר, אחותו הגדולה. שחר בת עשר. שחר ענקית.
תום חושב ששחר לא כזו גדולה בדרך מסוימת, כי כשהדוד מת לפני חצי שנה היא בכתה. ותום- תום לא בכה. ואתמול, כשהאחות הקטנה של אמא שלו התאבדה הוא נכנס לחדר של שחר וראה את שחר עם שיער עקום, גזור. וכל השיערות היו פזורות בכל החדר. בדיוק כמו הקלפים של יוחאי. כשתום היה אצל יוחאי שלשלום, הקלפים של יוחאי היו פזורים בכל החדר, כי הם לא מצאו גומיה שתקשור אותם. הקלפים של יוחאי היו פזורים אפילו במגירה של הנעליים. אמא של יוחאי מאוד כעסה על הקלפים שהיו פזורים בכל החדר. אבל אמא של תום לא כעסה על השיער שהיה בכל החדר. היא פשוט שאבה הכול עם השואב הרועש, שהרעש שהוא משמיע מזכיר לתום את מכונת הכביסה של הדודה המעצבנת עם המשקפיים הענקיות. כמו ברוח טורנדו הכול נעלם. אפילו כמה סוכריות מבר המצווה של בן הדוד שהייתה שנה שעברה. תום החביא אותן פעם מתחת למיטה של שחר.
שנה שעברה, בבר המצווה, תום היה סתם קטן. כשסבתא מתה, תום כבר לא היה סתם, הוא היה גדול. ועכשיו, תום יודע- הוא מאוד מאוד גדול. אבל שחר ענקית.

תום הוריד את התריס של החלון דרכו הביט בעננים. אמא לא מרשה לצאת החוצה יותר. ושחר מאז שבת הדודה התאבדה -חודש עבר מאז- שחר נהייתה צל. אולי, תום חשב, נזכר בסרט שראה פעם עם הדודה הזו- אולי שחר נהפכה לרוח רפאים. כי שחר בקושי הולכת, אוכלת. לפעמים הוא מרגיש שהיא בכלל לא נושמת.
אמא של תום חזקה. היא לא צל כמו שחר. פעם כשתום היה ממש קטן, בן שלוש בערך, מישהו דפק חזק על דלת הכניסה של הבית, וניסה לפתוח אותה חזק יותר. אמא של תום עמדה עם סכין ביד מול הדלת, וטפלון ביד השניה, וצעקה שאם הוא יכנס יהיה חבל עליו. תום בדיוק היה בשלבי גמילה מהחיתול, ואמא תמיד אמרה לו- אם לא תעשה פיפי בשירותים, יהיה חבל עליך. באותו הרגע, כשהאיש ניסה להיכנס ואמא של תום עמדה מול הדלת, תום הלך ועשה פיפי בשירותים, כי הוא לא רצה שה'חבל יהיה עליו'. זה יהיה חבל מידיי, מאוד חבל.
האיש החזק בסוף הלך, וכשתום יצא מהשירותים הוא ראה את אמא שלו אוכלת סלט מלפפון וחסה. היא לא שמה עגבניה, בגלל הצבע האדום מידיי שלה. בכלל אין להם עגבניות בבית מאז שאבא מת. תום לא זוכר את זה, אבל שחר אמרה לו. היא אמרה שזה מזכיר לאמא לב יותר מידיי, גם הצבע וגם החדרים שבפנים… שחר יודעת המון דברים, אבל היא לא יודעת הכול. היא לא יודעת למשל למה אמא עושה טקסים כל לילה נטול ירח, עם רוזמרין ופרחים מסריחים ועשן. שחר פשוט אומרת לו להיות בשקט ושלא יפריע לאמא.

המון לילות ללא ירח חלפו מאז.
אתמול גם היה לילה ללא ירח, ופעם ראשונה אמא לקחה את תום ושמה לו על המצח יין, וגם מאחורי האוזניים, ושרפה לו קצת את השיער. שחר בכתה. תום חושב שזה בגלל שהיא מקנאה. או בגלל ששחר יודעת עכשיו למה יש לילות נטולי ירח.

שבוע עבר מאז הטקס ההוא. אתמול בלילה גם היה לילה נטול ירח. משהו מוזר. לילה ללא ירח יש רק פעם בחודש, אמא הסבירה לו. מישהו שלשלום דפק להם על הדלת חזק וצעק "אוי לך אם לא תשמרי עליו!" והלך.
היום בבוקר, תום התעורר מאוד מאוחר. הוא היה ממשיך לישון, אבל הוא התעורר כי שחר צעקה.
היום בבוקר, אמא של תום מתה במיטה שלה.
ולתום היה אכפת מאמא שלו. עכשיו לתום אכפת רק משחר.
וזה קצת מידיי אנשים שיהיה לך אכפת מהם, תום החליט. כי לתום יש כמה אידיאולוגיות בחיים. זו אחת מהן- 'עליך לדאוג שיהיו לך בחיים לפחות שני אנשים מהם אכפת לך כל כך שבא לך לחייך כשאתה רואה אותם. או לקבל חיבוק, גם אפשר.' אז תום החליט שאין יותר אנשים מתים. וכשתום מחליט משהו, תום עושה הכול כדי שזה יקרה. כמו כשתום החליט שהוא מפסיק לברוח מכלבים ברחוב, ותום באמת הפסיק לברוח מכלבים ברחוב. הכלב דונאלד של השכן דאק אפילו נהיה חבר שלו.
שחר נכנסה לחדר של תום ואמרה שהכול בגללו, תום, אבל היא עדיין אוהבת אותו. תום לא בדיוק הבין, למרות שהיה בן שש וחצי כמעט עכשיו, אבל אמר תודה בכל מקרה. כי זה נשמע נחמד, ככה, כשמישהו אוהב אותך, עדיין. שחר חיבקה אותו ואמרה לו לארוז, כי הם הולכים. אז תום פשוט הלך. בלי לשאול שאלות. תום היה טוב בלא לשאול שאלות. דוד שלו אמר פעם שעדיף שלא יישאל שאלות, כי אם הוא יצטרך תשובות הן כבר יגיעו לבד אז למה לטרוח. "מה יקרה אם אני אטרח בכל זאת?" תום שאל.
"אמרתי לך לא לשאול שאלות!" נזף בו הדוד. "אבל נעשה איתך חסד, וזו התשובה האחרונה שתקבל," הדוד השיב במבט עייף ויודע. "אם תשאל שאלות, יהיה חבל עליך," ותום זכר מה זה אומר ש'החבל יהיה עליו', אז הוא לא שואל שאלות. שבוע אחר כך הדוד נעלם. תום לא ראה אותו יותר. זה קצת העציב את תום, כי הדוד הזה תמיד נתן לו בועות סבון יפות. כאלה בצבעים.
אז תום הלך אחרי שחר ויחד עלו לאוטובוס הגדול. כל האנשים שם הביטו בו בעיניים עצומות, ישנות. שחר הראתה לנהג כתובת והנהג אמר שהוא יגיד מתי לרדת. שחר אמרה תודה ודחפה את תום לסוף האוטובוס.
הם ירדו אחרונים מהאוטובוס. כשירדו, האוטובוס טס כאילו הוא מטוס. אבא של תום היה פעם על מטוס, שחר אמרה לו.
תום נרדם באותו לילה בצריף ישן. שחר אמרה שמחר תהיה הליכה ארוכה, אז חשוב שיישן.
למחרת בבוקר, כשתום אכל נשיקה של לחם ושחר אכל את הנשיקה השנייה וקראה עיתון, תום זיהה על העיתון תמונה מפחידה וקצת מטושטשת של נהג האוטובוס שהסיע אותם אתמול. תום ידע לקרוא, אמא לימדה אותו כשהיה בן ארבע, גם לכתוב. תום קרא ש"נהג אוטובוס חטף ככל הנראה כיווץ שרירים ובמהלך הנסיעה איבד שליטה על הרכב והתרסק לתהום." תום תמיד רצה לדעת איך נראית התהום. איזה מזל יש לאיש הזה.

חודשיים עברו מאז נהג האוטובוס שנסע לתהום, ותום ושחר חיו בבקתה נטושה באמצע היער. הבקתה שייכת לדוד מדרגה שנייה של אמא של תום. הדוד מדרגה שנייה היה פעם צייד דובים, ומת לפני שתום הספיק להיוולד.
שחר בקושי דיברה עם תום, ותום ראה שהיא כבר לא בוכה. הוא תהה אם דמעות יכולות להיגמר בשלב מסוים של החיים.
שחר אימנה אותו (והתאמנה בעצמה תוך כדי) לטפס על עצים, להתחבא על האדמה, בין הסלעים ולפגוע במטרה עם אבנים. כל יום, כל היום. כדי שנהיה מוגנים ומוכנים, שחר אמרה. תום רצה לשאול מכנים למה, אבל לאחר מחשבה עמוקה העדיף שלא.

תום עכשיו בן שש עשרה. והוא כבר יודע. הדוד צדק, התשובות הגיעו. שחר, בת עשרים ואחת, סיפרה לו הכול. למה אבא, אמא, הדודה, הסבתא, הדוד, הנהג- כולם מתו.
תום בן שש עשרה. והוא יודע שהוא לא גדול. אפילו לא מאוד מאוד גדול. אבל שחר עדיין ענקית.
תום שונא את עצמו על מי שהוא. הוא לא בחר להיות כזה, לא בוחר להיות כזה, והוא כזה. וזה מבאס. ייעדו לו חיים עוד לפני שהוא ידע איך קוראים לו.
לתום יש את הכוח, איפשהו שם, בלב נוסף, לב שאין לאף אחד אחר- את הכוח להביא את הקץ. שחר הסבירה לו שוב ושוב, שהקץ יבוא לאחר מחשבה עמוקה ובעת הנכונה. ותום ניחן בין היתר בכישרון להבין מתי זה הזמן הנכון.
היכולת הזו, להביא את הקץ. זה כוח מטורף. תום פחד מעצמו לפעמים. לפעמים הוא אפילו העדיף שה'חבל יהיה עליו'. הכול, רק לא הקץ.
תום הביט אז בשחר, כשהיא הסבירה לו שיש הרבה אנשים שרוצים את הקץ לעצמם. יצא שהקץ אצל תום כי הקץ עובר במשפחה, גן כזה. גן הקץ עובר או בירושה, או ברציחה. ולכן כולם סביבו מתו, כי 'דורשי הקץ' ניסו למצוא את 'נושא הקץ'. שזה, תום הבין לחרדתו, הוא. 'אתה נושא הקץ'. ככה שחר אומרת. ואתה זה הוא, אז זה פשוט תום.
הקץ אצל תום. יש לו הבחירה- ככה שחר גם אומרת.
גורלו היה חתום. לא הייתה לו שום בחירה בשום נושא בחייו. אפילו את השם שלו לא נתנו לו לבחור. ובגלל זה הוא כל כך כועס על שחר, שאומרת שהבחירה אצלו. תום לא בחר להיות נושא הקץ. תום לא בחר במוות של כולם.
שחר אמרה שהיא יודעת, ושחר אמרה שהיא מבינה. אבל עכשיו, כמו שהמצב נראה, הקץ אצלו.
אם תום ימות, שחר הסבירה, ואין לו ממשיכים, זה יהיה הקץ לכולם. זה יהיה כאילו… כאילו הוא בדיוק עכשיו מורה ללב הרגיל שלו להפסיק לפעום ולב הקץ שלו פועם פעימה אחת ו- וזהו. והנה ה'חבל'.
אבל תום לא מוכן, הוא הסביר לשחר, לא מוכן להתחתן ולסכן עוד אנשים בנטל הקץ. שחר משכה בכתפיים ואכלה גבעולים. זו הבחירה שלך, היא אמרה שוב.
אז תום בחר לגמור את הכול. אחרי שיסיים קודם את הגבעולים. כי זה לא שווה את זה. לא את הסבל, הכאב, האכזבה, חוסר התקווה, האמונה, השקרים, המוות- זה כל מה שהוא יודע (תום לא יודע שיש הרבה דברים שהוא לא יודע מעבר ליער).
אף אחד לא צריך לעבור את הגיהנום הזה. לכן הכי אידיאולוגי, כך זה נראה לתום, פשוט להביא את הקץ.
"את יודעת," תום התרומם והביט בשחר. היא אכלה את סוף הגבעול האחרון. "אני אוהב אותך שחר." הוא אמר לה.
והיא חייכה.
פעם ראשונה מזה אחת עשרה שנה.
היא חייכה.
ולזה (בערך) תום חיכה כל חייו (הוא גם חיכה שהעיניים שלו יהפכו לסגולות, אבל עד עכשיו זה לא קרה).
החיוך שלה גרם לתום להחסיר פעימה.
וזה- הביא עליו את הקץ.