תודה

"אני לא רוצה." הנערה הצעירה ענתה בסיפוק.
"לא." קבעה האישה הזקנה באיפוק.
הנערה מאסה בתשובות הלא ענייניות של האישה, "מסע זו דרך, ודרך היא קשה. לא אקח עוד את משא נפשי איתי בכל מסעי. לא קיים מישהו אחר, מלבדי?"
"לא חמדתי," נשמעה התשובה שלא אחרה לבוא. כבר היה עדיף לה לשתוק,
הנערה התרגזה, "תלכי, הרי את מנוסה!"
"לא ולא." האישה הזקנה נרעדה. "אני לא יכולה, קשה לי כבר, מכל עוגמת המסע!"
"אז מה אני אשמה?" הנערה שאלה עד בלי די. "זה בגלל שאני יפה או חכמה? אולי…?"
האישה לפתע חייכה והוצפה בהרגשה נפלאה. "יום יפה זה, הלא, ילדתי הצעירה?"
"אני לא ילדתך ולא ילדה בכללי. ולא ענית על שאלתי!"
הזקנה צחקה. "תמיד בלב ובנפש תישארי ילדה. וזה לא משנה, כמה כבד המשא. את תוכלי לרקום רקמה אנושית אחת, כמו שאומר המשפט, רק אם תשתפי פעולה ותתנהגי כמו נערה או ילדה שהיא באמת כבר גדולה."
הנערה חייכה חיוך אמיתי וכנה לראשונה וחיבקה את הזקנה. הוסיפה מילה אחת, בודדה. "תודה."