תהני מן ההפקר – מתוקן

הוא נתן לה את הלב, עטוף במרשמלו ומרציפן, והיא אמרה לו 'לא תודה' והשאירה אותו בדיוק באותה נקודה אשר ייחל להימלט ממנה.
"תהני מההפקר" יעץ חברי הטוב ביותר, כששמע את הנעשה.
השבתי: הוא ידע שהיא תגיד לו 'לא' אחרי שנתן לה את הלב שלו ושם את עצמו במקום הפגיע ביותר שאדם יכול היה לשים עצמו בו. אך זה עדיין לא שינה את העובדה שכעת הבועה שאהב נגמרה בתוך מציאות – כזו שהפעם לא הייתה אך ורק כרוכה בראש שלו. זה לא היה עוד סנריו דחייה שדמיין.
שום דבר לא יהיה בדיוק כמו קודם – את הרגש שלו לא יוכל להסתיר יותר, ולכן יאלץ למען שניהם לוותר עליו. בסופו של דבר, גם אם הוא לא יודע את זה או מרגיש את זה מחלחל עדיין ומטפטף לתוך המודע שלו – זו התחלה של סוף.
הוא יתרגל, יסתדר ויתעצב בצורה שהכי תטיב עמו, עכשיו כשכבר אין מקום באמת להתאהבותו המשונה.

"תהני מההפקר."
אני וחברי הטוב ביותר הולכים אחרי הפסטיבל ברחוב בשעה בה אני מספרת לו את מעלליו של זה שהעיק על מחשבותי באותו היום, ההוא עם הלב השבור. הזדהות משונה נכרכה סביב השניים – זה שהעיק על מוחי וזה שדיברתי אתו. מן אפלה של ליצן עצוב, כזו שלא שמתי לה אליה זמן שדיברתי, רק שעות אחרי כן. כשמילים בקעו מן גרוני החלול, לא שמתי לב לכלום מלבד לכאב המשונה שפעם בחזי. כאב שלא ידעתי לגמרי למצוא את כל המקורות שלו.

חשבתי: שום דבר לא ישתנה בניהם; האמת משחררת. זה שהיא לא מרגישה אליו עכשיו דברים מן הסוג הזה, לא אומר שבעתיד לא – זה ברור לכל. אולי עכשיו כשהרעיון עומד באוויר, עם הימים היא תתחיל לראות אותו אחרת, נותנת לתהליך של שינוי לחלחל מתוך מבט אוהב, מגע של יד, או מן האוויר החוצץ בניהם.
אפילו אם היא לא תתחיל להתאהב בו אלא לשנוא רגעים שהיא מחשיבה כסתמיים כשהיא יודעת שהוא לא מחשיב אותם לכאלה – זה מצב עדיף מן מצב תקוע ומייסר לגמרי ללא דרך חמיקה. ל-מה להצטער? אם הידיעה שלה את רגשותיו תשמיד כל שבריר של רגש שיש לו כלפיה בעזרת הגועל שתפגין, הוא לפחות יגיע למצב בו הוא לא יבזבז את הזמן. כל מצב עדיף מאשר סבל נצחי באי ידיעה.
אבל לא משנה כמה דיברתי, אותו אדם שגילה את רגשותיו העיק על לבי, באותו הערב, כיוון שלא הרגשתי שהוא שומע מילה שתצא מן הפה שלי.

החבר הטוב שהלך עמי זרק הערות על טבע החיים – הוא אמר שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל לעזור לאותו אדם מסכן שמוציא את הלב שלו בעת וידוי ואחר כך צריך לנסות לדחוף את האיבר הקר והמגושם חזרה אל בין הצלעות; הוא אמר שמצב יותר נורא ומבאס מזה לא יתכן, ואין דברים חיוביים שאני יוכל להזכיר בשיח עם האדם השבור בשיח- כלומר אין שום דבר לומר ואני באמת לא נחוצה בכלל נגד סבלו האישי ופצעיו; הוא אמר שאותו האחד בוודאי איבד אותה בצורה מסויימת לנצח; ושחבל התליה על צווארו הוסר על ידה בעת שחרורו מן כובד מעמסת סודו לבדו, אבל בנוסף היא תקעה לו סכין בגב וסובבה אותה כשלא הסכימה לקבלו ושלחה אותו מעל פניה.
היה לי מאוד קשה לשמוע את כל הדברים האלה וגופי שהזכיר לי ג׳לי התנדנד על הגבול של לבקש ממנו להפסיק לדבר. לא רציתי לראות שום דבר מן הדברים שחברים הטוב אמר באור שהציג אותם, אור בודד מיוסר וגלמודי, ומצד שני האפלה הקודרת שיצאה מן חברי הטוב בעת שדיבר נגעה בי כמעט כאילו דיברתי עם זה שהוציא את לבו בפני מישהי אחרת לכן המשכתי את השיחה ולו רק בשביל האינטימיות האותנטית שלא הצלחתי לגמרי לפני כן למצוא בשיחה עם זה שהוציא את לבו בפניה.

אכן, התלוננתי שאני לא מצליחה למצוא את המקום שלי מול האדם עם הלב, שכבר הרגשתי כאילו מעולם לא הייתה לי שום משמעות לגביו – וחברי גרם לי להבין שהמקום האפל שאותו 'נפגע' נמצא בו כרגע הוא מצב שכמעט שום יד לא תצליח למשוך אותו ממנו ולהגיע אליו. הוא ציין שאילו הוא עצמו היה במצב דומה, אולי היה צריך שיכעסו עליו או יסחטו ממנו תגובות בכדי שיענה אף מילים, ורק אם היו פוגעים בנקודות הנכונות המדוייקות של מחשבות מסויימות שלו היה אולי נפתח באמת ואומר משפטים שלמים. ממש כמו למצוא. מפתח נכון בצרור. הוא הוסיף שלהוציא את הלב זה תהליך שמשאיר אותך ללא אמון כללי כלפי אנשים, אם כן אסור לי לקחת אישית את החומה שאני מרגישה שנבנית ביני לבין ההוא עם הלב. כל מה שהאדם עם הלב יכול לעשות זה להתנדנד בין קור וחום – אני לא צריכה להיבהל בגלל זה. זה מצב לא רציונלי לגמרי וצריך לתת זמן בכדי להחלים.

כאב לי, והשאלה היחידה הנותרת הייתה 'למה', כי לא נותר הקשר הגיוני לכאבי הרב לאחר שנכנסתי מעולמי הדמיוני אל עולמו האישי של חברי הטוב בדרך בה הוא רואה את המצב. שתי עיניים עגולות ננעצו בי מתוך החשיכה, בעת שניסיתי להבין מה קורה אתי, כשאנו פוסעים, אך בכל זאת הגילית איך הניצוצות בעיגולים שהביטו בי שופכות בקרבי ים של אשמה. כעת חברי רצה לדעת דבר מה אישי, שגרם לי להרגיש מאוד לא בנוח, אך באותה העת לא נתתי על כך את הדעת והחלטתי לעבור לשאלה הבאה שענתה על שלו בעקיפין:

שאלתי אותו אם זה הגיוני שאני אתן קצת מהלב שלי לאותו המישהו שנתן את הלב שלו, בידיעה שהוא יקבל את הלב שלי מתוך חולשה. במילים אחרות, רציתי לנתץ קיר הדיבורים, המידע, ההגיון והמילים ששוכן בנינו, רציתי להציע לו דבר מה אחר. מבט אוהב, יד חמה, וכל מה שתיקח אותו למסע הרחק הרחק מן הכאב שהוא חווה. ולמה שיקבל זאת מתוך חולשה? כי היא שמסיבה לו כאב, לא יכולה לעזור לו עם אותו הכאב שהיא גורמת לו. אני יכולה. ואין אני יכולה להבטיח לאף אחד שאת הטחול שאני מציעה מישהו יקח כי הוא אוהב ולא כי הוא שוכב במיטתו בית חולים כולו פצוע. הוא ענה לי: "בטח, תהני מן ההפקר."
"אבל זה לא כמו לנצל את המצב שלו?"
"תהני מן ההפקר."
"אבל כשהיא תחזור, ולא יהיה הפקר, מה הוא יעשה? יעזוב אותי?"
"ישאר חייב."
פרצופי התכרכם.
"בצורה של רצון טבעי להדדיות. אם תתקרבי אליו עכשיו מה שיתפתח בניכם לא יהיה אפשר כבר לקחת אחורה." הרגיע.
"הוא כנראה צריך אותך עכשיו, חום אנושי." הוסיף. "הוא צריך משהו כזה, שיוציא אותו אולי קצת מהבור. יש לך הזדמנות. גם אם הסיבה היחידה שלו כרגע לבנות משהו זה הקור בו הוא שרוי על רצפת רחוב של תחנת רכבת הרוסה ונטושה שהסתבר לו שמעולם לא הייתה קיימת."

אני וחברי הטוב עומדים כעת ברחוב. משהו לוחש לי צליל קטן באוזן. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להקשיב, לאותו קול מלא צער וטורדני שיצא מן מעמקי נשמתי. זו הייתה העת לומר תודה לחברי והדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו לגביו היה:
הוא נהנה מן ההפקר גם כן.