'תהיה עצמך' – לתחרות של מלאך ספיר

ליאה הלכה ברחובות לונדון, סוף כל סוף הגשימה את חלומה הגדול, לעבור לחיות בלונדון. שיערה הארוך התגלש על גבה. היא אף פעם לא חיבבה את שיערה, הוא לא גלי ולא חלק, הוא ככל הנראה ערבוב של שניהם. הגלי מאימה והחלק מאביה. משקפי שמש עגולות, שפעם לא יכלה לסבול, הסתירו את עינייה הירוקות. הדבר שהכי הרבה אהבה בעצמה. היא הלכה ברחובות הירוקים בתחושת גאווה, היא לא האמינה שמהילדה השקטה תפרח ותגדל כזאת בחורה נאה ומוצלחת.
"ליאה!" קול צעקה נשמע וכשליאה הסתובבה פלאש ענק חדר מבעד משקפי השמש שלה.
"פאפרצי." היא מלמלה לעצמה ושפתייה העבות התעקלו לחיוך רחב ודק. היא לא מהמפורסמות ששונאות פפארצי, היא דווקא חיבבה אותם ואף כיבדה אותם.
היא חייכה למצלמה שהציצה מבין השיחים הנמוכים, עשתה כמה פוזות, מופתעות ושמחות, נותנת לפאפרצי מה שהם רוצים, או צריכים.
ליאה המשיכה ללכת ליד הנהר השקט. הדשא היה ריק מכל אדם וילד, מכל זקן וכלב, והשקט אשר נמצא במקום נתן לליאה מן תקווה וזמן לחשוב. אף פעם לא היה לה מוטו בחיים, היו כל כך הרבה משפטי חוכמה שהיא פשוט לא יכלה לבחור אחד.
לעומת אחיה ואחותה, היא יכלה לכנות את עצמה, הדבר הכי פחות מוצלח. שיערה היה חום וכמעט שחור, לעומת האחים שלה בעלי השיער השטני והחלק. עינייה היו ירוקות ולא כחולות נוצצות ומבריקות ופנייה היו חלקות, ללא גומות וללא נמשים.
היא התיישבה על ספסל דהוי וישן אשר חרק כשעליו נשענה, היא הביטה בנהר הזורם למולה ועצמה את עינייה אילו לדקה.
תמונות, זכרונות, מחשבות, רצו בראשה, היא לא יכלה לקשר את הילדה הכל כך ביישנית בכיתה לבין הבחורה הנועזת ומלאת הביטחון שהיא עכשיו. ומילים ופתגמים רצים בדמיונה, כל התפגים אומרים 'תהיה עצמך.'
וליאה פותחת את עינייה למשמע הלחשושים, ומתגלה למולה חברות אנשים עם מצלמות ודפים שתמונתה מדופסת עליהם. והיא מחייכת, מסירה את משקפי השמש מעינייה וחושפת את הדבר שבעצמה היא הכי גאה, עינייה.
והיא לוקחת את העט וחותמת לאנשים, בחוסר אמונה שכל מה שהאנשים הללו רוצים, זה להיות אף לרגע איתה, הילדה השקטה שיושבת בסוף הכיתה.
והיא גאה בעצמה, היא סוף כל סוף עצמה. ואולי לרגע חולפת מחשבה בראשה, אולי את המוטו היא מצאה, פשוט תהיה עצמך.