שתיקה

בוקר, שמש, אותו בוקר שאני רואה כמו כל יום,
נסעתי לבית הספר, הסתכלתי דרך החלון, לגבעה הירוקה שאני רואה כמו כל בוקר
הציפורים שהיו סביבי ציצו ועפו להם עם הרוח,
יצאתי מהאוטו של אמא וסגרתי את הדלת הקידמית של האוטו.
אותה נשימה ארוכה חזרה אלי, אותו רעד בידיים, אותה צמרמורת משתקת,
נכנסתי, בחנתי תמונות שהיו על הקיר את חדר המורים שהיה מולי, את הילדים הקטנים שהתרוצצו מול דרכי.
נכנסתי לכיתה, אותם ילדים, אותם שולחנות, הכל נשאר אותו הדבר, אותו לוקר חיכה לי, הנחתי את התיק ליד השולחן והתקדמתי ללוקר, הוצאתי קלמר וספרים והתיישבתי במקום.
לא רציתי לקום הרגשתי את רגליי דבוקות לרצפה, לא מרשות לי לזוז.
רציתי לומר, רציתי, פשוט… המילים לא יצאו מפי.
הסתכלתי עליהם מהצד, הם צחקו, היו מאושרים, מדי פעם שלחו אליי פרצופים קרים ומרים, הם לא רצו לדבר איתי, הם פחדו, בדיוק כמוני.
הכל היה אותו הדבר, כיסא, שולחן…
וילדה שקופה