שתיקה של מוות- הקדמה עם פרק ראשון

תקציר: נער בוגר, גר במשפחה אמידה. יש לו 7 אחים, היחסים שלהם טובים רק הוא לא מסתדר עם אחותו שגדולה ממנו בשנה. העלילה מסתבכת כשהוא רואה בכל מקום דמות של ילד, שהשיער שלו על פניו וצבע עורו חיוור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שנת 1990.
שמי אנדרו, אני בנם של פבלו וקטרינה. אנחנו המשפחה העשירה בעיר, אני נראה ילד מבית פשוט וכמעט ולא מאמינים לי, שאני הבן של הזוג הכי מוכר והאהוב. אצלנו בבית אין דבר כזה פינוקים, מריבות וניבול פה.
ומי שלא עושה את הכללים האלה, הוא יורד למרתף המפחיד יום שלם. אחי הבכור ג'יימס, תמיד דאג לשאול ולעקוב אחרי כל האחים שלי. אני חושד בו, בכל פעם שהוא מדבר על המרתף. וברגע שהוא עובר ליד מדרגות המרתף, הוא מסתכל בפחד על הצל השחור שמופיע בסוף המדרגות, ובורח משם מהר.
אני לא יודע מה הוא מסתיר, תמיד התגנבתי לחדר שלו ורציתי למצוא את היומן שלו ולקרוא את מה שהוא רושם בתוכו. אולי יש שם סיפורים על המרתף, שאני ושאר האחים לא יודעים עליו. אבל אני חושב שאני כבר יודע מה יש בתוכו. אחותי השנייה מריל, תמיד התחצפה על האחים התאומים שלנו והוריי הכניסו אותה אל המרתף יום שלם כעונש. וכשהיא יצאה משם, שמתי לב שהפנים שלה נהפכו לחיוורים והעיניים הכחולות שלה נהפכו לכהות. מאותו יום שהיא ניכנסה אל המרתף, היא מתנהגת בצורה שונה, ועושה תנועות בלי שליטה. לפעמים אני מוצא אותה יושבת על הרצפה, והגוף שלה מפרפר ורועד. היא מלחיצה בכל פעם שהיא לא מסדרת את השיער החום שלה, הוא נישאר על העיניים שלה ועין אחת מציצה ומסתכלת סביב.
אמא תמיד מעירה לה על זה, ומריל מתעצלת לעשות את הבקשות שלה. אני אף פעם לא נכנסתי אל המרתף, היו רגעים שרציתי להיכנס ולראות מה יש בתוכו אבל תמיד באזור המרתף, ראיתי צל עובר מעבר לדלת שנמצא ליד המרתף. זה גרם לי לחזור לאחור ולשכוח מהרעיון הזה. האמת שאני מפחד מהמרתף הזה, ואני יודע שיום ויבוא ואני אכנס אליו, בגלל אחותי אלניס. היא גדולה ממני בשנה אחת, והיא חושבת שיש משהו שונה בנינו, לדעתי אנחנו בדיוק אותו דבר. אני מנסה כמה שפחות להסתכל עליה, העקבים שהיא נועלת, והשמלות המנופחות שלה מעצבנות אותי. שאר האחיות שלי לא כאלה מגונדרות,
אני לא היחיד שמתעצבן מזה, אלה גם אדמונד האח השלישי. הוא תמיד מרגיע אותי, ברגע שאני מתחיל להתעצבן עליה. היא נראית מפונקת מכולם וסנובית, דיברתי על זה עם הוריי והתשובה שלהם הייתה
"אם היא הייתה מפונקת, היא לא הייתה בבית הזה יותר." תמיד התשובה שלהם חוזרת בראשי, ונותנת גם לי להיזהר. הם קצת אכזריים, אבל ברגע שצריך להיות כאלה. האהבה שלהם אלינו טובה, אבל ברגע שאנחנו לא עושים משהו טוב, הם צריכים לתת עונש כי איך נהיה ילדים טובים בלי עונשים.
הכל התחיל ב 10 בדצמבר, ביום יום ההולדת של האחים התאומים ג'ונתן וג'ורדן. היה ליל חג המולד.
העץ הירוק עם המנורות והבובות היה ליד השולחן הגדול. כולנו ישבו מסביב מביטים בשניהם עם חיוך
"תביעו משאלה" אמא אמרה בחיוך, והתחילה להדליק את הנרות שהיו מסביב לעוגת הקצפת הגדולה.
ג'ונתן וג'ורדן החזיקו ידיים, ועצמו את העיניים לכמה רגעים, הוציאו אוויר וכיבו את הנרות.
אלניס ואנסטסיה האחות הקטנה מחאו כפיים ביחד, והתחילו לצחוק בהתרגשות
"בואו נפתח את המתנות" אמרה אנסטסיה והתחילה לרוץ אל הספה הגדולה ליד האח, שעליה היו מתנות מכל הגדלים. כולם הלכו לשם, וגם אני הלכתי איתם. אמא ואבא נישארו עם חיוך ליד השולחן והביטו בנו. ג'יימס לקח את המתנה שהייתה רחוקה מהמתנות הגדולות, אלניס ואדמונד פתחו ביחד את המתנה שהיה קשה לפתוח, ג'ונתן הסתכל על ג'ורדן פותח את המתנה עם העטיפה האדומה.
ואני פתחתי את המתנה עם הפפיון שהיה עליו. מריל עמדה לידיי שהיא משלבת ידיים
"תראי כמה יפה" אמרתי לה, והוצאתי את הכדור שבתוכו, עומד בית קטן ושלג יורד עליו.
היא לא חייכה אלי בחזרה, היה לה מבט קר והעיניים שלה כבר לא היו כחולות, אלה בצבע כחול עמוק דומה לשחור. מחקתי את החיוך שלי, והמשכתי לשבת על הברכיים. הסתכלתי עליה במבט עצוב ודואג.
היא הזיזה את גופה ולא היה נראה שהיא נושמת, זה התחיל להבהיל אותי יותר
"מריל, הכל בסדר ?" שאלתי אותה, וקמתי על רגליי. היא פתאום הלכה כמה פסיעות אחורה.
הלכתי לפניה, ולא הבנתי למה היא מתנהגת בצורה כזאת
"תתרחק ממני" אמרה לי בקול רועד, ולא הפסיקה להסתכל לתוך עיניי. עצרתי את הצעדים שלי אליה, והסתכלתי על המבט המלחיץ שהיא עושה. היא הסתכלה על מי שהיה בחדר, ורצה לבחוץ.