שרוכים

אני מגיע הביתה וסוגר את הדלת. אני נועל אותה בדיוק כשאני מביט לרצפה. אני מבחין בשרוכים פתוחים. אבוי! אני מתכופף לשרוך אותם ועל הדרך גם משפשף אותם זה בזה. המגע מוזר. כמה מוזר! אני תוהה בנוגע לזה כשמופיע מהן עשן סמיך. זה שמסתלסל בסילסולים ומיד אחריו מופיעה צלולית גבוהה.
"שלוש משאלות?" קולי עולה לגובה ואני נרתע לאחור.
הוא מניד בראשו לשלילה. "פה זה אלוהות הסטרטאפים." הוא מסביר לי ואני מעוות מבט.
קולו רם; כמו של שדרן טלויזיה. כמו שהייתי מדמיין את קולו של אלוהים. כמו הקול של השליח פיצה שלנו- זה שתמיד מופיע עם ג'ינסים קרועים וחצקונים.
"אתה מקבל משאלה אחת." הוא מדגיש, אחר מחייך חיוך זדון; "אבל אני?" קולו מתהמם- ויש לי את ההרגשה כאילו חזר אחרי משפט המנוסח בצורה כזו המון פעמים בחייו,
"לא יודע איך להגשים אותה."
דמותו הכחולה התנוססה גבוה מעליי ופניו הביעו שעשוע שיכולתי למצוא בו גם משהו מר. "עלייך להמציא דרך." הוא מספר, "ויש לך שלושה ניסיונות להגשמתה."
אני בוהה בו. הוא מגרך בגרונו הכחול. אחר מוסיף בהתנצלות, "אתה יכול לקרוא לי 'סטרטג'יני' כמו כולם."
אם מתעלמים מהכינוי חיבה המוזר שהוא נותן לעצמו, אז דווקא זה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אני מחייך.
"אני רוצה להיות מאושר." זה קל.
"ואיך אתה מתכוון להשיג זאת?" הוא שואל אותי ולפתע מופיע פינקס בידו.
אני מאמץ את ראשי ומנסה לתאר מה היה הופך אותי להכי שמח ברגע זה.
"תן לי את יעל." אני מחליט.
"חשבתי שזה לא הלך בניכם." הוא תוהה, ואני טועה אם בכוונה כדי להציק לי. מאיפה הוא יודע? פני מתחמצות.
"אז מה? זה שזה לא הולך עכשיו לא אומר שזה כישלון תמידי." אני מצטט את מה שרונית, חברה של יעל והתלמידה הכי חכמה בכיתה, אמרה אתמול בשיעור תנך.
הוא מושך בכתפיו, "מה שתגיד." אחר מחכה כמה שניות, "אז מה?" הוא מחכה.
אני חושב על זה רגע ברצינות. מה תקע לי וליעל את הקשר? אני חושב וקודח.
"הלוואי שחברה שלה רונית, בחיים לא הייתה מדברת איתה עליי." אמרתי בקול רם, נעלב, והחלטי, מרגיש את קורטוב ההצלחה מגיע לדמי וזורם בו. "כל שעשתה היה להכניס לה סרטים בראש." אני מוסיף במלמול פגוע.
"איך?" הוא תוהה.
"בעיה במיתרי הקול." הרעיון הגאוני מכה וחיוך בעל כורחי נפרש לי על הפנים.
"בסדר גמור." הג'יני מרים את ידיו באוויר, כמו שוודאי עשה הרבה קודם לכן עם ילדים אחרים שרוצים ילדות אחרות, ונעלם. הדבר הבא שקורה הוא- אני, מוציא את הטלפון ובודק את הצג. שום דבר. אני נכנס לפייסבוק וקולט שאני ויעל לא חברים בכלל ברשימת חברים.
"נו, מה קורה?" אני מתעצבן, "חשבתי שאתה אמור להיות ג'יני."
"טוב," אני לפתע שומע קול דחוס מתוך השרוכים שלי.
לרגע נבהלתי וחשבתי שהשליח פיצה שלנו מתחבא שם, ואז הבנתי שלא.
אני מתעשת ומתכופף לשפשף אותם שוב, אבל שניה לפני הג'יני עלה מתוכם הישר לתוך הפרצוף שלי. הוא מציף את אפי בריח של פיצה. אני מביט בו גבוה ומבחין במשולש פיצה שיש לו ביד ביד.
יש אל השרוכים שלי משלוחים? אולי ההוא המחוצקן מצא דרך להגיע לשם. או שאולי הם בעצם אותו אדם?
הג'יני אכל את הפיצה לאט, כאילו הוא מתגרה בי על כך שלי עדיין אין את פיצה יעל בפה.
"יעל ואתה מעולם לא הייתם מכירים לולא הפה של רונית. רונית והפה שלה היו הסיבה שביקשת לעבור מקום, זוכר? כך הכרת את יעל." מושך הג'יני בכתפיו, ונוגס בבצק עם הרוטב והגבינה.
אני כבר סיננתי- "רונית עם הפה הגדול שלה" ובטעות דמיינתי פיצת רונית בתוך הפה שלי. השתנקתי.
"בסדר בסדר." אני מזעיף.
אני מפעיל את הראש.
"אז שרונית כן תוכל לדבר על מה שתרצה," אני מתקן, ואז מנסה למצוא את הפיתרון הכי טוב שאפשר לכל הריבים שלנו; "אבל שיעל תהיה כל כך עסוקה…" אני עוצר ומנסה להיות יצירתי; "בדיוק כמוני- במשחקי מחשב." אני מחייך מהאירוניה.
משחקי מחשב היו האוייב של יעל בזמנו.
"שהיא תוכל להפגש איתי רק פעם אחת בשבוע ולא תדרוש יותר." הג'יני שהתחיל להחשף כמשועמם, הקליק באצבעותיו, ולפתע מצאתי את עצמי בכיתה. על הלוח רשום תאריך. זה תאריך, כך אני מזהה, 'חברות החודשיים' שלי ושל יעל. אני מביט מסביבי ומבין שאני יושב הפעם ליד ילד בשם דן. דן מעדן- אני חושב ומגחך. דן מביט בי בעצבים אז אני מעיף את הבט שלי כאילו משהו אחר היה מצחיק. אני מבחין ממש מהר ביעל. יעל יושבת עם מלך הדוטה של הכיתה שלנו. נו באמת, מה זה אמור להיות?
"היה יותר מעניין לשחק אתו." הג'יני לוחש לי בתוך האוזן ואני נבהל שמה עוד ילד חוץ ממני יכול לראות אותו. הסתכלתי על יעל, היא הביטה בי וצחקה כי אמיר לחש לה משהו באוזן. היא לא ראתה שום ג'יני מאחורי ואני כבר התחלתי להאמין שאני הוזה את הכל. לא מסוגל להאמין אני מסב מבט בכעס. כעס שמהול גם באכזבה.
"בסדר בסדר." אני מתעשת. "נשאר לי רק עוד נסיון אחד ואני חייב את יעל." אני מתלונן ומרגיש קטן וחסר אונים מול המצב.
הג'יני עונה במבט מסופק. "לא."-אני מנסה לתקן את הבעת פניו שלא נראית לי.
"חייבת להיות דרך. אני יודע שיש מצב בו אני נמצא עם יעל באושר."
"ואיך זה יראה?" הוא שואל אותי.
אני עוצם עיניים ממש חזק כאילו זה עוזר לי לדמיין יותר טוב. תמיד ראיתי קטעים ממציאויות חלופיות כאלה, אבל עכשיו אני מתחיל להבין שאולי זה תלוי בהרבה יותר מדי גורמים.
"אז ככה-" אני מחליט ללכת על בטוח, כי אם אשמע את יעל צוחקת עוד פעם אחת מדבריו של אמיר אני הולך להכריז עליו תיגר דוטה ובטוח להפסיד. "אני רוצה שרונית תראה אותי בדמותו של מלך הפופ העדכני בגלל בעיה בעין. אני רוצה שיעל תהיה תמיד עסוקה בלשמור על אחיה הקטן כך שתוכל להיפגש אתי ועם כל אחד אחר רק פעם אחת בשבוע." אני מוצא גירסה יותר טובה לכל מה שאמרתי עד עכשיו, ומחליט מיד להמשיך, "אני רוצה שבחוג קרטה הבן זוג שלה תמיד יהיה אני ולא 'דן-מעדן'," כך אני קורא לו בגללה. אני מתחיל להזכר במאורעות העבר; "אני רוצה שמעולם לא הייתה מרגישה את הדחף להוכיח לי שהיא יותר טובה וחכמה ממני. הלוואי שהערצה שלה כלפיי לא הייתה גורמת לה להתגונן בויכוחים. אני רוצה שהציפיות היו נעלמות וכל מה שהיה נותר זה- חברות טובה." ואז מוסיף בחיפזון; "וגם מינית."
אני מאמץ את מוחי אחר תשובות נוספות, "חברות בה היא לא מפחדת לאכול יותר מדי משולשי פיצה." אני מחייך בעל כורחי לרגע אחד, "ואני לעולם לא לוקח אותה," אני חושב על זה מעט. "או את הפיצה שלנו," אני ממהר להוסיף גם את הפיצה. "כמובן מאליו." את המשפט האחרון אני כבר לוחש. הג'יני מהנהן ללא הבעה ואני מניח שאנחנו כבר עוברים למימד אחר. אני עומד חזרה בבית שלי ואני מיד מוציא את הפלאפון. למרבה ההקלה אנחנו חברים בפייסבוק והתמונות שלנו מהזמנים יחד נשארו דומות. האם זה אומר…?
אני מקבל הודעת אסמס. כתוב 'יעל יען'. היא כותבת שהיא כבר לא רוצה קשר רומנטי איתי. אני בוהה במסך וכבר לא יודע איזה צליל להוציא.
"היא כנראה מצאה שלהיות ידידה שלך זה הרבה יותר משתלם." הג'יני מגחך אבל כשהוא מבחין בפניי לרגע הוא מפסיק.
"הסרתי את כל מה שיכל להשתבש…" אני ממלמל לבסוף, שובר את השקט.
הוא נאנח וכורך את ידו הכחולה סביבי "לפעמים נסיבות הן רק אשליה." ונעלם.
נשמע צלצול בדלת. אני נבהל רץ לפתוח, ותוך כדי מחליק על השרוכים שעדיין פתוחים. אני פותח את הדלת, כשהברך כואבת לי, והדבר הראשון שאני רואה זה מכנסי גינס קרועים. אני נותן למשלוח פיצה להיכנס פנימה וג'וני אומר שאמא כבר שילמה. הוא מביט בברך ואומר לי לשים פלסטר. אני מציע לו לשבת איתי, כרגיל לאיזה משולש. הוא טוען שזה עושה לו חצ'קונים, אז במקום אנחנו יושבים בסלון ומדברים.
הוא מספר לי שוב על קרן ועל כל מיני דברים שהוא עושה כדי להחזיר אותה; כמו לדבר יותר עם חברה שלה, להתלבש טוב יותר ולהירשם לתחרות כשרונות. אני עוצר אותו ומסביר לו שכל הדברים האלה זה 'יופי', רק חבל שזה לא בהכרח יקרב אותם יותר מאשר לעשות שום דבר. הוא מחייך אליי, כאילו למדתי שיעור. חיוכו ממש דומה לחיוך של הג'יני. רגע לפני שאני כבר מדמיין את פניו בכחול הוא קם- אומר תודה, ומבטיח פעם הבאה לעזור לי עם שיעורי הבית הוא פשוט חייב לעוף. אני נועל אחריו ועומד להביט במראה. אני חושב שיצא לי חצקון.