שקר

מגיל מאוד צעיר הייתה לי את היכולת לנחש דברים, כמו מעין מעשה קסם. רק שזה לא. זה מתבסס על הבחנה חדה, מהירה ומדויקת בפרטים.
זה היה יום רביעי כשראיתי את הזקנה העשירה, גברת גרייסון, מהווילה הגדולה על הגבעה. היא הייתה נראית מאוד עצובה, בגלל המבט שפניה עטו. עצרתי לשאול. היא חייכה אליי חיוך נבוך, כמו שבוודאי הייתה מחייכת לכל נערת בית ספר שעוברת בשביל ושואלת אותה 'מה נשמע'. לא היה זה חיוך מתנשא, אם כי הזכיר לי רגש נוסטלגי ומתנצל, על געגועי לב לאותה התקופה בה היא עצמה נהגה לעבור בשבילים אחרי בית ספר.
היא טענה בפני כי כל ה'עניין' לא לענייני ולא לגילי- כשעל פניה הבעת חיבה עמוקה. מאחר שהתעקשתי בכל זאת לשמוע, היא החליטה להזמין אותי לביתה לתה.

ישבנו בגינה כשהיא התחילה לספר לי על בעלה, שנפטר לפני כמה שנים, ועל כל התהיות הזיכרונות והמחשבות השוררות שיש לה לגביו. דברים מעין אלה, כך היא אומרת, מטרידים את מוחה יותר מדי לעיתים דחופות.
בשבילה, הייתי זרה גמורה, חברה קרובה, שהיא יכולה לשפוך בפניה מעט מהלב פנימה.
אני מהנהנת בהבנה ומביטה על עיניה. אחר כך עוברת לרגליה. שמה את עין ימין על ישבנה. עוברת לשפתיה ופרקי אצבעותיה. ושואלת אותה אם הוא עבד במקרה בעסקי הטבק. היא מפנה אליי זוג עיניים גדולות ורחבות ושואלת בפליאה; 'איך…?'
זו הייתה התגובה לה ציפיתי.
אני מהנהנת, ומוסיפה, 'הוא אהב להיות בגינה הזו המון, נכון?' ויכולתי להישבע ששמעתי את הלב שלה קופץ.

לא היה זה מעשה קסם. יכולתי להבחין בשאריות פירורים קטנים על המדרכה בצבע שחור. טבק, כך זיהיתי, ואין אחר מאשר גבר שבילה במקום זה את שעותיו עם סיגר ביד- כיוון שאף אישה בחיים לא תעשן. האדון בילה כאן מספיק שעות בכדי שהטבק ידבק לרצפה. את הפרט הראשון, לעומת זאת, הכרתי כיוון שלא היה אחד בכל המקום שלא הכיר את העובדה הזו, על הזוג העשיר מהגבעה.
האישה נפלה בקיסמי, אז סיפרתי לה שאם הדבר יביא לה יותר שלווה, אני מוכנה לתקשר עם בעל המת ולענות על שאלותיה. פניה היו נראות לא פחות מהמומות, כאילו נאבקת היא כיוון שאינה מסוגלת להכיל את כל האושר שמאיים בכל רגע לפול על כולה.

מראה ראשה הטרוד, והידיעה שאני יכולה להביא לקיץ סבלה הרב, לא הותירו לי הרבה ברירה. רציתי לעזור לה ולדעת שאביא קצת יותר שלווה ונחת, לאישה שכנראה לא עשתה שום דבר רע בחיים שלה. זו שבכל מקרה עומדת למות. וזאת הסקתי לא על ידי משהו קונקרטי, אלה אך ורק כי עיניה היו טובות, וכי העולם הוא אכזר לסובביו.
היא הנהנה כל כך חזק שפחדתי שהראש שלה יעוף מהמקום. היא עברה והחזיקה את ידי באוויר בשתי ידיים, כאילו אני המושיע שלה.
כל דבר בי היה ממוצע, החל משיער חום פשוט ב'קארה' הכמעט עובר כתפיים, עד לגובה, עיניים ורושם כללי. איש אינו ממהר לזכור את פני.
אך כל דבר משכנע כשילדה בבית ספר מצליחה לספר את הרגליו של בעלך לשעבר, ולכן מוחה לא היה יכול לסרב להאמין לי.
יכולתי לראות כי היא רגילה לענוד שרשראות כבדות לפי הסימנים שעליו- ולכן סמכתי עליו להישאר במקום למרות הנהוניה הנחרצים.
אני יודעת שבכל פעם שמישהו מבצע טריק, הוא עוצם את עיניו ועושה הבעת פנים של אדם מאמין על הפרצוף. ככה רובין, במופעי בית הספר, תמיד היה עושה. אך לעומתו, כל מה שאני רוצה לעשות, זה לפתוח את עיניי לרווחה ולחפש עוד ועוד רמזים על החיים שהיו להם יחדיו. האם זה יהיה אמין פחות?

"מה את עושה?" לפתע רובין הגיח משום מקום עם מבט נוזף.
משכתי בכתפיי והשבתי ששום דבר, לא כי התכוונתי לשקר לו.
ידעתי בכל מקרה כי הוא יודע מה אני עומדת לעשות. הוא תמיד ידע דברים שכרוכים באינטואיציה.
על פי השריטות הדקות שעל אצבעו, וה-סימני מאמץ האדומים שעל הבוהן שלו, יכולתי לנחש שבימים אלו הוא עובד בגינה של האלמנה ומסדר לה את דשא.
"תועילי להתלוות אליי לרגע, אמילי?" ביקש ממני בנימה אלגנטית ומנומסת, כזו שרק נערים בגיל שלו יודעים לעשות, בצורה שאפילו גברת זקנה לא יכולה לסרב לה. הגברת הנהנה באובדן ונתנה לי להימלט לחמש דקות. חמש דקות נוספות לחכות, לפני שהאושר שלה ישוב על קנו.
"מה את עושה?" שאל שוב, אבל עכשיו עם מבט יודע כל.
"עוזרת לגברת גרייסון." אני עונה לו, מוודא כי דמיונו מבחין בין שני הדברים שאנו עושים למענה.
היה בי צד שרצה להתחמק, אבל גם רציתי קודם כל לדעת מה יש לו להגיד.
"אל תגידי לי שאת עוזרת לה." נזף בי ונראה מודאג, ולהפתעתי, ככל הנראה דאגתו הייתה נתונה לי ולא לה. "אסור לשקר."
הוא גדול ממני בכמה שנים. כל הבנות בבית ספר שלי דלוקות עליו, ואני לא בטוחה מדוע. אומנם הוא נאה, אך פניו נראות לי משונה.
בתחילת השנה החדשה, כשהפך להיות יותר קרוב לאח שלי, הורגלתי לשיער השחור שלו, פניו הלבנות, ועיניו השחורות שננעצות בי יותר מדי פעמים. אילולא היה כל כך נדחף לעברי, בחיים בגלל מבטו לא הייתי מרגישה משהו שמזכיר הנאה. עתה, אח שלי מדי פעם צוחק וטוען שאנחנו מאוהבים. אני חושבת שהוא מקנא.
"אסור לשקר?" זעפתי. לקחתי נשימה עמוקה. "אני מתערבת אתך שכל מה שהיא באמת רוצה לדעת זה אם הוא ניהל רומן עם גברת סטפמאם, מהדלת ליד."
רובין כבר היה מודע ליכולת שלי, ולכן לא טרח לערער. ביום הראשון שראיתי טריק, שעשה כיוון ש11 בנות התחננו, נתתי לו טיפ לא למהר כשהוא מרים את הנר באוויר עם החוט שקשור לזרת כדי שזה יראה אמין. בחשיבה לאחור, הניחוש שלי הוא שהוא הביט בי במבט אטום כיוון שלא רצה להיראות מתפעל יותר מדי.
"כל מה שהיא רוצה…" ניסיתי להסביר לו, "זו קצת תקווה ואור ביום שלה." התגוננתי; "אין שום דבר פסול בלתת לאחרים קצת שלום ושלווה."
הרגשתי את לבי יוצא בהזדהות ורחמים כלפיה, כאילו אני הייתי אותה אישה זקנה ומנומסת שמוסיפה קוניאק לתה שלה בסתר, בשביל שילדת בית הספר לא תראה.
"את לא רק תעזרי לה עם בעלה. את גם תלמדי אותה להכיר ולאהוב מחדש את העולם, בצורה שמעולם לא הכירה." פניו לא הרבו לחשוף רגש, "את תרגילי אותה למחשבה שתהפוך כל אחד למאושר; כי יש יותר מהנראה לעין בעולם הזה."
ניסיתח לעקוב אחרי דבריו ולהבין את הפואנטה.
על אף כל יכולת שיש לי, רובין תמיד היה נראה גדול יותר וחכם הרבה יותר ממני. היה לדבר צליל מעצבן כיוון שלא היה מדובר בפער גילאים בלבד, אלה גם במשהו אותנטי ועמוק הרבה יותר. לפעמים אני לא בטוחה אם מה שאני מרגישה כלפיו הוא הערצה או קנאה.
"מה רע כל כך בלשקר בכל מקרה?" תהיתי בקול רם, "אם זה גורם רק טוב לסובבים אותך."
"אין." הודה בפני, "חוץ מהרעיון שיגלו את זה. זה יפגע בהם הרבה יותר מאשר יפגע בך האפשרות שיגלו שאת נוכלת." השיב לי.
ובאותו הרגע, לא הייתה פעם יחידה בה לא הצלחתי לדמיין פנים של מישהו, כמו שלא הצלחתי לדמיין את פניה כשתבין- שהכול היה שקר.