שקר מס' 317

שיעור מתמטיקה עבר איטי יותר מתמיד. כל השיעור דביר רק חשב על השקר. שקר כל כך גס, איך היא הייתה יכולה לשקר כך? הוא ניסה לספור את השקרים שלה והגיע לשקר מספר 317. "דביר! מהו סכום זווית L החיצונית?" ברונפמן הנוזף העיר אותו ממחשבותיו הנודדות עד מאוד מהשיעור.
"אה…317?" ניחש דביר את המספר הראשון שעלה לו לראש, אין זמן לחשב את זווית L. "שגיאה, מר גאז. במתמטיקה אין שגיאות. במתמטיקה אין שקרים. אני ממליץ לך להתחיל להתרכז בשיעורים שלי ופעם הבאה שאפנה אלייך אשמע רק את התשובה האמיתית, מובן? סכום זווית L הוא 320 מעלות…" ברונפמן המשיך בתרגיל ולמרות הכול דביר חשב לעצמו שבמתמטיקה יש שקרים, אם הם אלה שמוציאים אותך מדעתך בזמן השיעור.
דביר חזר הביתה כל כך רעב שלא עניין אותו שום דבר אחר חוץ מאוכל. הוא פתח את המקרר, לקח סיר אורז וקופסת רוטב ומזג לו לצלחת. פעם שעברה שחימם אורז עם רוטב במיקרו החימום לא היה אחיד, הפעם הוא החליט לא להסתכן ולחמם את הצלחת הגדולה במשך 3:17 דקות. כשהוציא את הצלחת מהמיקרו ידיו צרבו מעט והוא הניח לצלחת להתקרר כמה שניות. כשישב לאכול, האורז כבר התקרר, אבל לא היה לו אכפת יותר מדי כי הוא פשוט גווע ברעב. כשסיים לאכול ופינה את הכלים, הלך דביר לחדרו וסגר את הדלת.
הוא נשכב על המיטה, המשיך לחשוב על השקרים שעכשיו הבין שכל אותם חודשים חשב שהם אמת. הוא נזכר שפעם היא שיקרה לו שהיא דוברת אמת. הוא היה צריך לדעת, היא הרי שחקנית דגולה וידועה בחברה. אך המטרד הכי גדול שלא הפסיק להציק לדביר הייתה המחשבה שכל אותו זמן היא הייתה דוברת שקר והוא דבר רק אמת. הוא לא היה מוכן לסבול את זה יותר. הוא התחיל לשאול את עצמו אם גם הוא שיקר לעצמו שאהב אותה. כנראה שכן, אם המציאות היא שקרית והאהבה היא חלק מהמציאות הזאת. למען האמת, המציאות היא ממש לא מציאה עבור דביר. לא עכשיו.
דביר התעורר בקפיצה. לא לקח לו הרבה זמן להבין שהוא נרדם כששכב על המיטה. "מה השעה?" שאל את עצמו סתמית. 3:17 בלילה. הוא נזכר במיקרו ובשיעור מתמטיקה. משהו היה נראה לו חשוד והוא תהה לרגע אם הוא חולם. כשניסה להירדם ללא הצלחה, הכריח את עצמו לא לחשוב עליה. הוא היה יותר מדי עסוק בה בזמן האחרון. במקום זאת, הוא החליט להכין את שיעורי הבית שהיו ליום ראשון. הוא לא רצה לקבל עוד נזיפה מברונפמן. "בואו נראה…עמוד 317 תרגיל 22 סעיף…טוב, מה נהיה?! המספר הזה פשוט רודף אותי. פשוט רודף! ואני בורח." דביר תמיד דיבר לעצמו כשיצא מדעתו. הוא החליט שאולי הכנת שיעורי בית לפנות בוקר היא לא הרעיון הכי טוב בעולם, במיוחד לא כשאתה מצוברח. דביר נרדם בכבש השביעי.
למחרת, דביר החליט לבוא עד לביתה כדי להגיד לה את כל מה שהיה לו פנים מול פנים. הכי אמיתי שיש. הוא החליט לרכב באופניים לרחוב צדק 317, זה תמיד ניקה לו את הראש והצליל אותו. הוא דפק על הדלת, כקצב פעימות ליבו המהיר. היא פתחה לו, בכבודה ובעצמה, עמדה שם, בפתח הדלת, שקרנית קטנה ויפה. היא לא טיפשה, היא הבינה שהוא יודע את האמת.
"אז מה…החיים בשקר לא כאלה יפים בסופו של דבר, מה?" שאלה ברצינות.
"כן…בהחלט. ומאיפה את יודעת איך החיים בשקר?" ענה לה בשאלה.
"אני? גם אני עברתי דברים בחיי, דביר. ולהזכירך, חייתי בשקר בדיוק באותה מידה כמוך," שניהם הרגישו שהשיחה הזאת הולכת לאיבוד.
"שום סליחה? שום התנצלות? את פגעת בי ואת יודעת את זה. אני יודע שאת יודעת, את יכולה להפסיק לשקר, להפסיק לשחק, בי ובך, תורידי את המסכה הזאת, היא לא תעשה את הפנים שלך חלקות יותר." אמר דביר, פגוע אך יציב.
"אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת ששיקרתי. בוא, כנס. אני רוצה לדבר איתך. בבקשה. אני רוצה להסביר לך כמה דברים." היא אמרה, שלווה לגמרי.
"תודה, אני אכנס, אבל שתדעי גם אחרי השיחה הזאת לעולם לא אוכל לבטוח בך. איבדתי בך כל אמון שהוא." אמר דביר, כמעט מדקלם בעודו נכנס לביתה.
על השולחן הגדול הכהה היה מונח מחשבון. "שיעורים?" שאל.
"זה של אחותי, היא קפדנית הרבה יותר ממני." אמרה בהתנצלות.
על צג המשבון היה כתוב "LIE". דביר נלחץ לרגע ואז הבין שהוא מסתכל עליו הפוך. 317. LIE. שקר.
"אפשר לכבד אותך במשהו?" שאלה בנימוס של מארחת.
"אותי? אולי אני אוכל לכבד אותך? כי לי עוד יש כבוד, איני רוצה לגזול מכאלה שאולי חסר להם במלאי." עקץ אותה שוב.
"מה קרה לדבש של הדבורה?" החזירה לו.
"מה דעתך לשאול את עצמך את אותה השאלה?" תמיד הייתה לו תשובה. גם אם היא הייתה שגויה.
"אתה יכול להפסיק לרגע להתנהג כמו ילד קטן? איך אני יכולה לנהל איתך שיחה ככה כשכל שניה אתה יורד עליי? אולי תתן לי להסביר את עצמי? או שפשוט תיקח אותי לבית משפט וזהו." היא ניסתה להתייפס.
"את יודעת מה? זה דוקא רעיון לא רע. אני אתבע אותך על 317,00 ש"ח. בעצם, עזבי, שום סכום לא יכול לחפות על שום שקר. את לא מבינה שאת בעצמך התנהגת כמו ילדה קטנה כל הזמן?" הוא לא וויתר לה.
"תגיד, מה נסגר איתך? אתה לא רוצה לדבר איתי ולהקשיב למה שיש לי לומר? לא צריך. אין לי בעיה. צא. נגמר הסיפור. צא כבר! אני לא צריכה אותך יותר! למה אתה מחכה?!" צעקה עליו.
"אז עכשיו מדובר בצרכים? אני צורך? את השתמשת בי ועכשיו תזרקי אותי, נכון? אז זאת התכנית. או שאולי מדובר בצרכים אחרים. יש לך גזים? לכי לשירותים, באותה הזדמנות תבדקי אם קיבלת, כי לפי המדד שלי, את עצבנית מספיק. אה, הבנתי. אני דביר גאז, ואני הרכוש שלך. למה את מחכה? תשבטי אותך ויהיו לך גאזים." דביר הטיף בה את כל מה שהצטבר בו במשך כמה שעות של סיוט חייו, יצא מביתה וטרק אחריו את הדלת, דמעות בעיניו. האו עלה על האופניים, חצה את הרחובות במהירות שיא, רק להגיע הביתה כמה שיותר מהר.
בזמן שהוא רכב חזרה, אחותה ירדה לסלון ושאלה מה הייתה המהומה. היא רק אמרה לה שהיא חזרה על המונולוג שהיא צריכה להגיש ביום שלישי, הראשון ביולי.