שקיעתה של העיר

אפר התעופף ברוח.
פיסת אפר נחתה על שערי .
הסתכלתי סביבי.
הכל שרוף. הכל מוחרב.
עשן כבד אפף את העיר.
לפתע משב רוח פיזר מעט את העשן ופיסת שמיים כחולה נראתה.
היום היה יום נעים עד שהכל נחרב.
השתעלתי קלות כששאפתי את העשן שעף לכיווני.
"יש פה מישהו?" קראתי מקווה לתשובה
כלום.
הסתכלתי על הבניין שלנו- שרוף לחלוטין.
הצלחתי רק בקושי לצאת מתוך ההריסות.
אמא שלי איננה עוד.
ראיתי אותה כשהקיר נפל עליה.
כששמעתי את הצרחות הנוראיות רצתי לחדרה של אחותי בזמן כדי לראות אותה עולה באש. מיהרתי למקלחת לקחת דלי מים כשהקיר נפל וקבר אותי.
כעת מיהרתי למעון מקווה בכל ליבי שהתינוק בחיים. לא רציתי לאבד את אחי השני
לאבא לא דאגתי- הוא טס לחו"ל מטעם העבודה.
מה יקרה כשיחזור לארץ ויראה את ביתו מוחרב עד היסוד ואת אשתו ובתו מתות?
* * * *
עננת אבק פרחה באוויר כשדלת הבית הקרוב אלי נפלה על הקרקע ודמות מאובקת יצאה מתוכו משתעלת.
"קלואי!" הדמות רצה אלי וחיבקה אותי.
הרמתי את מבטי ועיניי פגשו בעיניו של טיילור
"טיילור! אתה חי" נשמתי בהקלה.
התרחקנו וניערתי את חולצתי ומכנסי מהאבק
" רגע מה אתה עושה פה? " שאלתי בבלבול זה בהחלט לא הבית שלו.
"אמא שלי. … היא הייתה פה עם חברות שלה"
הרכנתי את ראשי ודממנו שנינו לזכר אמו.
"אתה רוצה לבוא?אני הולכת לחפש את טומי"
הוא הנהן והתחלנו ללכת לכיוון המעון.
לפתע ראינו את אווה מולנו בשביל. כשראתה אותנו פניה הוארו ועיניה הדומעות חייכו
"כולם מתים. הכל הרוס! " היא לחשה ודמעות חדשות זלגו מעיניה. חיבקתי אותה חזק
"ששש אנחנו פה " ליטפתי את שערה.
אווה היא אויבתי בנפש אבל אני לא יכולה לשנוא אותה עוד. לא עכשיו.
אווה הצטרפה המשכנו לכיוון המעון.
מכל מיני כיוונים הופיעו מבין ההריסות אנשים נשים ילדים וזקנים פניהם מלוכלכות בגדיהם מטונפים ופניהם עצובים.
"חברים! הקשיבו היטב!" נעמד אחד הגברים על גבעת סלעים קטנה
"העיר ספגה חורבן. רבים מתים. אבל חייבים להציל כל מי שיכול להיות ניצל. אני מציע שכל אחד יכתוב על דף את בני משפחתו וחבריו שגורלם לא ידוע. נחפש כולנו בין ההריסות. נציל את חברינו נטפל בפצועים ונביא לקבורה את אהובינו. קדימה! יש למהר!" האיש גמר את נאומו וכולם מיהרו לחפש את בני משפחתם וקרוביהם בין הניצלים.
כתבתי על דף את שמם של אחי ואבי ואת שתי חברותיי הטובות ביותר.
* * * *
"קלואי! אנחנו הולכות למעון " הודיעה לי המורה שלי לכימיה. הצטרפתי לקבוצת אנשים שהלכו למעונות והגנים להציל את ילדיהם ואחיהם.
הגענו למעון. הכל היה הרוס.
"לא! סאמר שלי!" צעקה אחת הנשים בצער והרימה מהקרקע תינוקת קטנה.
הסתכלתי סביבי. על האדמה היו מוטלים תינוקות קטנים דוממים וחסרי חיים. הם נראו כמו בובות ולא כמו בני אדם שהיו חיים לפני מספר שניות. הם לעולם לא יגדלו.
כל אשה ואיש ניגשו לתינוקיהם ממררים בבכי.
"ג'וני לא פה!" קראה ילדה אחת בפחד
"מארי פה! היא חיה!" קרא אדם אחד והרים בזרועותיו את הגננת הפצועה
"שם… חדר…הם חיים…ישנים" לחשה מארי דבר מה והצביעה ביד חיוורת ורועדת לכיוון המקום בו היה חדר המנוחה של התינוקות.
רצתי לשם לאחר שלא מצאתי את טומי בין התינוקות המתים והפצועים האחרים.
החדר שעליו הצביעה הגננת היה הרוס בחלקו. קיר התמוטט אבל נעצר על ידי ארון הבגדים להחלפה של התינוקות.
עריסות שבורות וחרוכות ניצבו בשורות מוסתרות בחלקם על ידי וילון שנפל.
במיטה הקרובה ביותר לחלון שהיה פעם שכב טומי. עיניו עצומות ודם זולג ממצחו.
"לא" קראתי בהיסטריה מרימה את אחי הקטן ומערסלת את גופו הדומם בזרועותי
מסביבי נשמעו כמה קריאות שמחה כשכחצי מהתינוקות התגלו חיים.
ליטפתי את לחיו של אחי דמעה נפלה על אפו הקטן. צפיתי בדמעה מחליקה מאפו ללחיו ואז לסנטרו ואז ניגבתי אותה בעדינות.
עורו של טומי היה חיוור ופניו רתחו מחום.
הוא חם! הצמדתי את אוזני לחזהו הקטן.
הרגשתי פעימות חלשות.
"הוא חי!" צעקתי בשמחה וחיבקתי אותו חזק.
* * * *
חזרנו לנקודה ממנה כולנו התפזרנו.
היינו הרבה יותר ממה שהיינו בהתחלה.
העיר שלנו מנתה כ12,000משפחות ו47,000 נפשות. נשארנו מעט כל כך.
נשארנו 6,000.
3,068 נפשות עד גיל 18.
מתוכם 2,000 פצועים קשה.
ו3,000 אנשים מעל גיל 18.
1,700 נשים ו13,00 גברים .
מתוכם 1,000 פצועים קשה.
התכנסנו יחד כולנו- נשים גברים זקנים וטף.
האיש ממקודם נאם לנו שזה לא הסוף. שאנחנו נמשיך ונבנה את העיר מחדש.
שלא ניכנע.
אני לא יודעת איך ולמה אבל כולנו הסכמנו זמנית שהוא מתאים להנהיג אותנו.
נעמדתי ליד טיילור מחזיקה בזרועותיי את טומי שכבר התעורר.
טיילור הניח יד אחת סביב כתפי ובידו השניה חיבק את אחותו נורה שהייתה חברתה הטובה ביותר של אחותי תאליה.
לידי נעמדה אווה וסבא שלה ששרד.
כך לאט לאט כולנו כל ה3,000 האנשים הבריאים שנותרו הצטופפנו יחד בגוש אחד והבטנו בשמש השוקעת על עירנו החרבה מקווים שמחר השמש תזרח ותביא לנו תקווה חדשה לעתיד.