שמלה וסניקרס- פרק 1

השעה שש וחצי, אני צריך לקום לעבודה. קמתי, התארגנתי ויצאתי. אני הולך לעבודה ברגל כי המשרד במרחק הליכה מהבית שלי. אני גר במקום יפה,שכונה נחמדה עם שכנים אדיבים,בית פרטי גדול עם חצר שמאחוריה יש יער. הגעתי למשרד עם מצב רוח טוב
"בוקר טוב מיקה" אמרה ליה המזכירה והחברה הכי טובה שלי.
"בוקר טוב!" עניתי .
"זכינו במשפט של רונן" היא אמרה בהתלהבות.
"מעולה." עניתי וזרקתי חיוך מאולץ. זה לא חדש לי, אני כמעט תמיד זוכה, זה כבר מתחיל לשעמם.
"טוב, הסוכנות אימוץ אמרו שיפגשו אותך היום בארבע להראות לך תיקים של ילדים שאתה יכול לאמץ." ליה אמרה. בגלל שהכל הולך לי בקלות,אני תמיד מחפש אתגר בחיים , הפעם החלטתי לאמץ, זה כנראה הולך להיות האתגר הכי קשה שעמדתי בפניו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? לאמץ ילד זה לא סתם עוד אחד מהריגושים שאתה מחפש, זה אחריות זה, עוד פה להאכיל, זה להראות רגשות, ולמרות כמה שאתה נחמד לאנשים אתה אף פעם לא מראה רגשות, אתה האיש הכי קשוח שאני מכירה." ליה אמרה בטון מודאג.
"אל תדאגי אני אסתדר,חוץ מזה, זה האתגר האולטימטיבי! זה אתגר לכל החיים."
המשכנו לעבוד, התרגשתי לגבי האימוץ, חיכיתי כבר לשעה ארבע, כל דקה הרגישה כמו שעה. הזמן עבר וכבר שלוש וחצי, נשקתי לליה על הלחי ויצאתי. לא רציתי לקחת מונית אז הלכתי ברגל, נעצרתי ליד בניין אפור גדול, זה המקום,'בית האומנה קילבורן' . קשה להאמין שמגדלים שם ילדים. נכנסתי ובפנים חיכתה לי סוכנת האימוץ,פניה היו חמוצות, היא הזכירה לי מכשפה במראה שלה. "שלום מר קג'לברג" היא אמרה בקול מריר.
"שלום" עניתי באותה מידה של מרירות. היא היא ניראת אישה מגעילה, השמחה שלי לא מגיעה לה. "טוב בוא ניגש לעניינים" היא אמרה והתחילה להציג לי תיקים של יתומים. הבחירה די קשה, אבל הרשימה עוד לא נגמרה. "ופה יש לנו את לו.. לא משנה" שמעתי אותה ממלמלת. למה היא דילגה עלייה? הסתקרנתי. היא המשיכה להציג יתומים אחרים, קטעתי אותה בעוד היא מציגה לי ילד ושמו דין " רגע! מי זו הלו הזאת ממקודם?" שאלתי בסקרנות.
"אה, זאת לוסי.. אתה לא תרצה אותה תאמין לי."תציגי לי אותה בבקשה" אמרתי בסקרנות. היא סיפרה עלייה פרטים.
היא בת ארבע עשרה הגיעה לבית האומנה לבד כשהייתה בת שש.לא יודעים שום פרט על עברה ואף אחד לא שמע את הקול שלה אף פעם למרות שהרופאים העידו שיש ביכולתה לדבר. היא מושלמת, היא האתגר המושלם. לפני שהסוכנת סיימה את הצגתה אמרתי " טוב את לא צריכה להוסיף עוד, אני רוצה לגדל אותה".
"אתה בטוח?" היא שאלה בפרצוף עקום. הנהנתי לחיוב.
" טוב, אני אלך להביא אותה" אמרה סוכנת.
היא חזרה עם הילדה די מהר. " לוסי תכירי זה מיקה קג'לברג המשפחה החדשה שלך." הסוכנת הציגה ביננו. לוסי באמת לא דיברה. שיערה חום ועיניה כחולות, היא הייתה לבושה בחולצה שחורה וג'ינס, ובידה מזוודה קטנה. לקחתי את ידה השנייה והובלתי אותה אל דלת היציאה. לפני שפתחתי את הדלת עלתה בראשי שאלה. השארתי את לוסי במקום והלכתי מהר לסוכנת. שהגעתי אליה שאלתי "איך אתם יודעים שקוראים לה לוסי? חשבתי שהיא לא מדברת." היא התקרבה לאוזני ולחשה "כשהיא הגיעה היא החזיקה ביד שלה פתק, והדבר היחיד שהיה כתוב בו הוא 'לוסי', הנחנו שזה השם שלה."