שלשלאות
מזג האוויר היה קודר וקריר. המקום כמו שאב אליו את כל הערפל באיזור. היא לבשה מעיל גדול שחור וג'ינס שחורים ומגפיים שחורים. לא שונה מבדרך כלל. הרוח הקלילה העבירה תנודות קלות בשיערה הערמוני. היא נשפה כמות אדירה של עשן, שהתנדף ברוח. "אני אוהבת את מזג האוויר הזה." היא העירה. "עושה לי הרגשה טובה." הוא צחק והניד בראשו. "מתאים לך." היא הסתכלה עליו. פרץ רוח הגיע פתאום משום מקום וגרם לשיער שלה לרחף סביבה ולהסתיר את עיניה. היא לא טרחה להסיט אותו. "מה?" "לאהוב מזג אוויר כזה." היא הסיטה את מבטה בחזרה אל הנוף הקודר. הוא המשיך. "זה כאילו…" הוא נאבק למצוא את המילה הנכונה. "כאילו שמזג-האוויר משקף את מצב הרוח התמידי שלך. כשאת לא עצובה, ואת לא שמחה, כשאת אדישה לגמרי. טיול ביער זה כמו טיול אל נבכי המוח שלך. רק שהמוח שלך מורכב בהרבה. הרבה רגשות, קצת מילים. פחות עצים וצמחייה. הרבה גשם. גשם קריר, אב לא חזק. מהסוג שכיף ללכת בו בלי מטרייה." היא עיקמה קצה אחד של פיה למשהו שדמה כמעט לחיוך. "כמעט הצלחתי." תומס הסתכל לג'ון בעיניים. קצה השפה שלה עדיין היה עקמומי בצורה משועשעת, אבל עיניה הביעו צחוק מריר. "אני מניח שבדיחות רגילות לא עובדות עלייך. איך אני יכול לגרום לך לצחוק?" היא לא ענתה. הוא הרהר. "משהו בלי טיפת הומור, בכלל לא צפוי." הבעת הכמעט-חיוך שלה גרמה לו לחייך. "בסוף אני אמצע אותך מתגלגלת מצחוק באמצע פלישת זומבים על תיכון לואיסטון." עכשיו היא חייכה חיוך כמעט מלא. "חייכת." הוא העיר. "עכשיו חסר הצחוק. חה חה. תחזרי אחריי." היא שאפה מהסיגריה שלה עוד פעם. היא המשיכה לחייך, בלי לפתוח את הפה, והעשן מצא את עצמו מסתלסל החוצה דרך האף שלה. "נו בחייך." "אני מניחה שפלישת זומבים באמת תהיה דבר מצחיק." היא העירה לבסוף. "אני חושב שמשהו מסובב אצלך. רק קצת." "תחשוב על זה. הזומבים המסכנים יבואו לפה בציפייה לסעודת מלכים. ומה הם ימצאו? מגשים ריקים." הוא קימט את מצחו בבלבול. "למה את חושבת ככה?" " זומבים אוכלים מוחות, והם לא ימצאו את מה שהם מחפשים בתיכון שלנו." תומס צחק. "אז זה הסגנון שלך? בדיחות קרש?" היא עיקמה את זווית פיה, כאילו מנסה להחניק צחקוק. ואז היא הרחיבה את החיוך, ואז היא חייכה חיוך אמיתי, כזה שחושף שיניים. ואז היא צחקה. וזה היה הדבר הכי נפלא שתומס שמע בחיים שלו. "צחקת!" הוא האשים אותה. היא המשיכה לצחוק עוד קצת, ואז חזרה לחיוך אמיתי, ואז לחיוך חתום, ואז לעיקום קטן של זווית הפה. "כל הכבוד לך, טומי. באמת, בראבו." "את יודעת, אני חושב שאת טועה." היא הביטה בו שוב. "אני טועה בקשר להרבה דברים. על מה מדובר?" "אני חושב שאת טועה בקשר לפלישת זומבים. יש כמה מוחות לא רעים בבית הספר." "כמו?" "כמוך." הוא פלט. היא לא הגיבה. העקמומיות הקטנה של הפה שלה נעלמה, ועיניה הכחולות-כחולות המשיכו לבהות אל האופק. הרוח התחזקה, והשיער שלה המשיך לרקד מסביב לראשה. "אני חושב שאת מאוד חכמה." הוא המשיך, בתקווה להוציא ממנה תגובה כלשהי. "באמת?" היא שאלה. "כן. אני חושב שאת הבן-אדם הכי חכם שפגשתי." "אתה חושב?" הוא שתק קצת, ואז ענה, "כן. ולא רק. אני חושב שאת הבן-אדם הכי אדיר שיצא לי לפגוש. אני חושב שאת חכמה, ומצחיקה, ויפה. ואני חושב שיצאתי ליותר הרפתקאות איתך מאשר שיצאתי בכל החיים שלי." היא הנהנה. "הרפתקאות?" "נו, את יודעת. בלעדייך, בחיים לא הייתי מגיע ליער הזה. לתעלה הזאת. המקום הזה יפיפייה. הוא היה שם כל הזמן, ממש מתחת לאף שלי, ואני אפילו לא שמתי לב. אנחנו כל הזמן מתלוננים שאנחנו מרגישים מוגבלים. לכודים בתוך החיים שלנו. בתוך העיירה שלנו. אבל בעצם יש כל-כך הרבה דברים שעדיין לא גילינו. ולא הייתי מגלה אף-אחד מהם אם את לא היית מגיעה כל הדרך מהקצה השני של ארצות הברית." "באתי במיוחד בשבילך, טומי. ציפור קטנה לחשה לי באוזן שיש לך חיים נורא משעממים." הוא חייך. "מאוד מצחיק." היא נשמה עמוק. "אני חושבת שאתה צודק." "אני צודק בקשר להרבה דברים. על מה מדובר?" היא צחקה והנידה בראשה. "אני ממש בשיא שלי היום, לא? אם הצלחתי לגרום לך לצחוק כבר פעמיים." תומס הביט למטה. הקרקע הייתה במרחק של ארבעה מטרים לפחות מתחתם. ג'ון נדנדה את רגליה מעבר לחומה, השרוכים של מגפיה פרומים לחלוטין. "אני חושבת שאתה צודק, אבל אתה גם טועה. אמרת שאנחנו חושבים שאנחנו כלואים בתוך העיר שלנו, בתוך המסגרת שלנו. אתה צודק, כי זה נכון. אתה טועה, כי אלה לא רק מחשבות. זאת האמת. אנחנו…" היא ניסתה לחשוב על מילה מתאימה. "כבולים. בשלשלאות. ולא סתם שלשלאות. שלשלאות מתכת – עבות, כבדת, ובלתי ניתנות לשבירה. אנחנו כבולים בשרשראות לעיירה שלנו, למשפחה שלנו, לחברם שלנו. אנחנו קשורים בשלשלאות ללימודים שלנו, ולעבודה שלנו. אנחנו נולדים עם השרשראות על הרגליים, וצוברים עוד ועוד במהלך החיים. וגם כשאנחנו מנסים להתרחק, מנסים לברוח, השלשלאות עדיין כובלות אותנו למשפחה שלנו, לעיר שלנו. כבדות ומעיקות. אנחנו אף-פעם לא חופשיים. לא באמת.” היא נראתה עצובה, באמת ובתמים. הם ישבו בשתיקה לכמה דקות. "אתה יודע מתי אנחנו משיגים את המפתח?" היא שאלה לבסוף, קולה חלוש ושברירי. "אל תגידי את זה." הוא לא רצה לשמוע. הוא לא רצה לשמוע, כי הוא ידע מה היא תגיד. "עם המוות." המילים הדהדו במרחב, כמו ירייה שחוצה את הערפל. הם חדרו את המחסומים של תומס ונתקעו לו בראש, הד קלוש שעדיין נמצא שם. "אל תגידי את זה." הוא חזר. "זה לא נכון." "אתה חושב שאנחנו אף פעם לא משתחררים?" "אני חשוב שלמה שאת קוראת שלשלאות אני קורא חובות. יש לנו חובה כלפי המשפחה שלנו, כלפי הלימודים שלנו, כלפי העבודה שלנו. ואני חושב שכשאנחנו מתרחקים מהעיר שלנו ומהמשפחה שלנו, השלשלאות האלה שכובלות אותנו אליהם היא בעצם הרגשה של מחויבות. מחויבות לבקר אותם, לדאוג להם." היא מצמצה כמה פעמים, כמו מי שמנסה להרחיק את הדמעות, והביטה מעלה לשמיים. עורב אחד ויחיד התיישב על ענף עץ בקרבת מקום. הוא קרקר כמה פעמים. "אולי." היא אמרה. ועם המילה היחידה הזאת העורב פרש את כנפיו והתעופף משם.
תגובות (2)
זה אחד הסיפורים הכי עמוקים שקראתי. הרגשתי איך הדמות של תומאס כנה… אהבתי.
תודה רבה רבה רבה:) וואו אני בדרך כלל רואה תגובות של "תודה רבה סמיילי" על מחמאות ואני חושבת למה הם לא כתבו יותר מרק תודה רבה אבל עכשיו אין לי מה לכתוב. אז רק שתדעי שהתגובה שלך נורא שימחה אותי :) :) :)