שלום

איתי? אתה שומע אותי?" אני לוחשת. איתי שוכב דומם על המיטה למרגלותי. כמה ימים כבר עברו? בבוקר העלמתי בעט עוד יום מלוח השנה. אני מקרבת כורסה בלויה אל מיטתו ומתיישבת מבלי לעזוב את ידו. ידו החמה כתמיד בתוך ידיי הקפואות. "מעניין מי מעצב את המצעים פה…" אני זורקת מחשבה חסרת ערך לעברו. אם היה ער, היינו דנים בכך ארוכות כי רק איתו אפשר לדבר על דברים שכאלה.
המוניטור שומר על קצב קבוע ואיתי מסרב להתעורר. מתחשק לי לצעוק לו באוזן. נדמה לי שזה יכול לעזור. אם לא לו אז בוודאי לי. אני מספרת לו אנקדוטה על הידע הכללי של מר טרודו. אם איתי היה ער, היה מעלה תהיות לגבי החברה הבאלטית שלו. "פספסת את הבכורה שכל כך חיכית לה!" אני צוללת למונולוג על כוח דמיוני ומחכה שאיתי יתעורר.
כבר מאוחר ואני צריכה לשוב ליקום מקביל. אני מתרוממת ולפתע איתי מעפעף. "איתי!" אני צועקת בחיוך שקט.
בדרך למעלית אני שואפת בהנאה את מסדרונות בית החולים. אני יודעת שזו דרכו לומר לי שלום. אני בטוחה שעיפעף.
אני חושבת.