שלוליות

כשהייתי ילדה קטנה והלכתי בחורף ליד הורי, תמיד הייתי נהנת לקפוץ מעל השלוליות, ראיתי בזה אתגר משעשע.
אבל ברגע שהייתי מתקרבת לשלולית, מיד היו מושכים אותי אחורה ואומרים לי "תסתכלי לאן את הולכת, כמעט נכנסת לתוך השלולית", חושבים שאני לא רואה אותה. אבל ראיתי אותה טוב מאוד, הרבה לפני כולם.
לי לא היה אכפת להירטב, אבל מה שהם מעולם לא ידעו זה שמההתחלה התכוונתי להתקרב לשלולית, להתבונן בה חצי שניה ולקפוץ בכל כוחי עד שאגיע לצד השני, היבש והבטוח.
זה היה מן משחק, אני מול עצמי, הכוח שלי מול הכוח של המכשול הקטן שניצב בדרכי.
לימדתי את עצמי לקרוא תיגר מול סכנות, החל מהקטנות ביותר כמו השלולית התמימה והצלולה, ועד הגדולה והמפחידה מכולן, וזה רק כי לא מנעתי מעצמי לקחת את הסיכון שארטב.
ואני, בתור מענה הייתי עונה "למה לעקוף את השלולית אם אפשר פשוט לקפוץ מעליה?".
אנחנו בונים את החיים שלנו ומצפים שהם יתנהלו תחת התכנון שלנו, אבל לרוב הם משתבשים ואנחנו נתקלים במכשולים.
יש כמה אופציות להמשיך לאחר שאתה עומד מול מכשול:
האחת, היא לחצות מסביב ולעקוף את המכשול.
השניה, היא לקחת את האתגר לידיים ולא להכתיב את חיי תחת מעשים של אחרים.
אני לרוב בוחר בשניה, כי אף פעם לא יהיה לי גשר כדי לחצות, אבל יש לי את הכלים כדי לבנות אותו.