שלווה
יערה שלי מתבוננת דרך החלון, אצבעה מלטפת ענף צעיר דרך זגוגית. "אני חייבת לצאת", כך היא אומרת, והקול שלה נישא כל הדרך ממרום גבה, מתגלגל על מותניה ומחליק אל תוך אוזניי. "אני רוצה לראות שמיים אמיתיים, אתה יודע, כמו שמספרים, ואולי אפילו לגעת בהם. רק קצת. אל תדאג, אף אחד לא ירגיש בחסרוני." "ומה איתי?", אני לא שואל.
עיניי עוקבות אחר מולקולות החמצן שהיא לוכדת בלשונה. "יהיה לך קר בחוץ". היא מסתובבת אלי, מנחמת. "הגלים יהיו טובים אלי. החיבוק שלהם יביא לי את השלווה שאני מחפשת." "מתי תחזרי?" "בנשימה ה-74. תספור בשבילי?" "בטח", אני עונה. היא מחייכת אלי,
ואני כבר לא רואה את ידה מסובבת ידית
ואני כבר לא שומע חריקה של חלון נפתח לרווחה
ואני כבר לא מבחין בה נופלת
ואני כבר לא מרגיש.
תגובות (0)