שישה מיליון שזוכרים

המדריכה בעלת השיער החום הקצר והעגילים שעיטרו את אוזנה, כינסה את כל חניכות שבט מעפילים והוציאה שתיים מהן החוצה. לאחר מכן היא סיפרה לשאר החניכות סיפור. "דני התעורר לבוקר סתווי עם הרגשה טובה" היא פתחה ואמרה בעודה מקריאה מהדף המודפס שלה. "הוא לבש חולצה בצבע צהוב, מכנסיים בצבע ירוק וגרביים בצבע שחור. אמא שלו ביקשה ממנו ללכת למכולת, והוא חבש קסדה ויצא מהבית על האופניים הכחולות שלו. ילדים קטנים עברו את הכביש שתיקם תלוי על גבם ברישול, והוא שמע ציוץ עליז של ציפורים. סנאים קיפצו מעץ לעץ, ושאגת מנוע נשמעה מרחוק. עלי השלכת התפצחו בקול מתחת לגלגלי האופניים, והתערבבו עם כמה קללות של נהגי מונית. הוא נסע במהירות אל כיוון המכולת של יוסקה. כשנכנס דני מבעד לדלת נשמע דנדון עליז של פעמון מעומק החנות. "תרצה מקופלת בשנקל? שאל אותו יוסקה, בעודו מסדר את הירקות הטריים על המדפים. דני רצה להשיב בחיוב, אבל נזכר שאמו אמרה לו לקנות רק מה שמופיע ברשימה, ולכן נענע בראשו לשלילה ופנה לחפש שמפו פינוק, קמח חיטה מלא וכמה תפוחים. הוא נפרד מיוסקה ויצא לדרכו" סיימה המדריכה. לאחר מכן, המדריכה קראה לאחת מהחניכות שיצאו וביקשה מבת אחת ששמעה את הסיפור לספר לילדה שחזרה. הילדה (שנקרא לה אביטל) סיפרה את הסיפור, אבל שכחה כמה פרטים. החליפה את החולצה במעיל, את יוסקה השמיטה, וחטיף במקום קמח. לאחר מכן חזרה המדריכה לילדה השנייה שיצאה בתחילת הפעולה וביקשה מהילדה הראשונה שחזרה לספר את הסיפור. היא סיפרה את אותו סיפור, אבל רק מה שהיא שמעה מאביטל, והשמיטה כמה פרטים. המדריכה קראה שוב לכולן למעגל והסבירה:" סיפרתי סיפור" היא אמרה. "וכל פעם שסיפרו את הסיפור עיוותו אותו קצת. אם הייתי מוציאה עשר בנות, כנראה הסיפור היה נשכח עד לאחרונה, נכון?"
******
עוד שלושים-ארבעים שנה לצערנו לא ישערו עדים מהשואה. לא ישארו עדים למה שעשו הנאצים יימח שמם וזיכרם. השואה כיום עוברת בעיקר בסרטים, ספרים ועדויות. מסבתא לאמא ומאמא לבת, כך עוברים הסיפורים. עוד שלושים ארבעים נשב עם ילדינו, הם על ברכנו בחדר השנה, ולא יאמינו לסיפורינו על המלחמה. הם ישאלו מאיפה אנחנו יודעים זאת, "סבתא רבא רבא שלהם עברה זאת". אנחנו נענה. אתם חושבים שהם ייקנו את זה? לא. לא ממש.
אחת מהבעיות הרבות שצצות עם הזדקנותם של שורדי השואה הגיבורים היא שהסיפור משתנה כמו שהסיפור השתנה בדוגמת הפעולה שלמעלה. עלינו לזכור את הסיפור כמו שהוא. לא לייפות את המציאות. לא להשמיט אותה. לדעת מה עשו לנו הנאצים. איך הם עינו את עמנו, והרגו מיליונים מאיתנו בשיטות שנועדו להכאיב לנו כמה שיותר. אנו צריכים להיאחז בשישה מיליון האלה. השישה מיליון שזכרו. שהעידו. שחרפו נפשם. שמתו למען קידוש ה'. אנחנו צריכים להעביר לבנינו את גודל הזוועה הזאת שידעו מה עבר על העם שלנו. ואם השישה מיליון זוכרים, אז על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים זאת.