שייכים

אנחנו יושבים על גבעה קטנה באמצע העיר, משקיפים עליה כמו זוג חוקרים סקרנים.
מעלינו, השמיים כחולים ועננים מטיילים בהם, מתחתינו בניינים גבוהים ובהמשך, מאחוריהם נמתח קו הקו החוף בשני פסים לבן וכחול.
ציפורים מרעישות סביבנו, עפות מעץ לעץ – מלבדן, די שקט כאן.
רק הוא ואני כאן עכשיו, כאילו כולם שמעו שאנחנו מגיעים והתנדפו.
הוא יושב מאחורי. הגב שלי צמוד לחזה שלו, והידיים שלו כרוכות סביב המותניים שלי.
אני נושמת עמוק, מניחה לעצמי לשקוע בתוך הזרועות שלו, תוך כדי שאני מביטה הלאה אל האופק.
אני מרגישה את הבל הפה שלו על העורף שלי וזה עושה לי בלאגן בבטן.
אני בולעת קצת רוק, מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כדי שלא אתחיל להבהל. או גרוע מזה, להסמיק.
אנחנו שותקים די הרבה זמן, עד שהוא מדבר.
הוא מסדר קווצת שיער מאחורי האוזן שלי,"נו, אז מה את אומרת על תל אביב?" הוא שואל.
אני בוהה בנוף מולנו. בשמיים היפים. באנשים הקטנים שנראים כמו נמלים.
"מאיפה להתחיל?" אני אומרת, נשנעת עליו עוד טיפה.
"תתחילי מאיפה שבא לך."
אני מותחת את הרגע, מנסה לארגן את המילים בראש שלי כמו שצריך לפני שאני שולחת אותן אל האוויר.
"קודם כל, אני בכלל לא מאמינה שזה באמצע תל אביב. זה מטורף. כל כך שקט כאן." אני אומרת, "הייתי בטוחה שתמיד רועש פה ואין כאן פינה של רוגע."
הוא צוחק בשקט, "זה כי את מאמינה למה שאנשים אומרים. " הוא אומר, "יש פה מקומות סופר שקטים, פשוט זה פחות מעניין אנשים."
"אתה חושב?"
"אני בטוח. רוב האנשים שמגיעים לכאן, מחפשים את הרעש הזה כדי לברוח ממשהו. אף אחד לא בא לכאן כדי לחפש שקט."
"תכלס יש בזה משהו."
"בדוק." הוא מזמזם, "זה בדיוק מה שכיף פה. אפשר לעשות הכל." הוא שותק רגע, ואני מניחה לשקט למלא את המרווח בינינו.
" להשתכר, להתפרע, להתנהג כמו משוגעת- ובו זמנית אם את מחפשת יש לך שקט, בתוך כל הרעש הזה. " הוא ממשיך, "זה מגניב שאפשר ללכת ברחוב ולהרגיש חופש."
אני מסתובבת אליו כדי להביט בו, רוצה לראות את הפנים שלו כשהוא מדבר.
"מה?" הוא שואל,
"סתם, אני רוצה להסתכל עליך." אני אומרת, אני נושכת את פנים הלחי שלי.
אני ממשיכה להביט בו, "היא קצת עצובה לי העיר הזאת." אני אומרת.
"וואלה?"
"כן." אני ממשיכה, "לא כיף לי לחשוב שהעיר הזו מורכבת מנמלטים."
הוא מכווץ גבות לרגע, זיק של מחשבה חולף בעינייו ואז הוא שוב מחייך.
"זה באמת עצוב כשאת מנסחת את זה ככה, דיכאוני משהו."
אני נושכת את השפה, מנסה לא לתת למילים להתגלגל החוצה מהפה שלי, אבל הן כבר עומדות לי על קצה הלשון ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי.
"ככה אתה מרגיש?" אני שואלת, הנשימה נתקעת לי בחזה, ואני מנסה לא להסגיר את העובדה שרק המחשבה עליו בודד או עצוב, מכאיבה לי.
הוא שותק לרגע ארוך, שוקל את המילים שלו, ואז הוא מניד בראשו לשלילה.
הוא מסתכל הצידה, ואז בחזרה אליי.
"לא נמלט." הוא מתחיל, "אף פעם לא הרגשתי צורך לברוח ממשהו, אבל כן הרגשתי לפעמים לא שייך."
אני סורקת אותו בדממה, הלב שלי קצת כואב, אני מושיטה יד, ומלטפת את הלחי שלו.
"באמת?"
הוא מהנהן, עדיין מחייך.
"נו, את יודעת, כשצעירים הכל דרמטי וגדול, וכולם לא מבינים שום דבר חוץ ממך." הוא נשען מעט אל היד שלי ואז מסתובב אליה ומנשק אותה.
"אני כבר לא מרגיש ככה היום. התבגרתי."
אני נושכת את השפה התחתונה שלי כדי שלא אפרוץ בבכי, כי פתאום הלב שלי עולה על גדותיו.
אני מושכת את היד שלי ממנו רק כדי להסתובב אליו ולחבק אותו, אני כורכת את הזרועות שלי סביב המותניים שלו.
"אני שמחה שאתה כבר לא מרגיש ככה." אני לוחשת.
הוא מצמיד את המצח שלו לשלי, מנשק את המצח שלי.
"העיר הזו תמיד תהיה מיוחדת בשבילי, אבל אני כבר לא צריך אותה." הוא לוחש, "סיימתי איתה, עכשיו יש לי אותך."
הוא מחבק אותי, ובין רגע אני מניחה לעצמי שוב, להתמסר לחיבוק שלו. אני יושבים ככה, בשקט שעה ארוכה, מחובקים ובוהים אל האופק, ולמרות שאני רוצה עוד להגיד לו מיליון דברים, אני לא אומרת.
אני שותקת, מניחה לשנינו להרגיש שייכים.