שיחת טלפון אגבית

שבועיים דיכאון, יום אחד, מצלצל הטלפון.
"מיכלי, את ערה? אני חושבת שזה קשור לנאצים".
מה נאצים? איזה נאצים? במבטא גרמני כבד.
"נו, נאצים, נאצים. את יודעת, אנשים של דגל. של סמל. של עקרונות. ככה לפחות אמרו עליהם. מזמן כבר לא אומרים. תמיד שואלים את אותה שאלה;איך אלוהים הלכה שולל אחרי היטלר, ואיפה היו הנאצים. כל היום רק נאצים, נאצים, נאצים. בטח הטלפון נורא כבד במפקדה שלהם. אי שם בדרום קוריאה."
אנחה. ומה קשורים לזה הנאצים?
"נו,כי אם זה קשור לנאצים, אזי שהנאצים קשורים לזה. בחייך, לא קראת ספרים? לא למדת בבית ספר? לא קראת מחקרים בפסיכולוסופיה? לא היה לך כוח? מסכנה, לא היה לך כוח. מה לעשות, שנתיים דיכאון, ועדיין יום אחד מישהו מעז לצלצל לך בטלפון. ועוד מי מעז, הנאצים!"
אימה אחזה בי כשהחלה לשיר בניב מקומי של גרמנאצית שזיהיתי במעורפל מהצבא. ניתן היה לשמוע את עקבי נעליה תופפים על רצפת עץ, וכמעט שיכולתי לחוש את חום החיוך הזחוח שוודאי היה מרוח כעת על פניה. פתאום השתתקה.
"תמיד היית בונקר את, הא?" והנה שוב צחוק.
"ומה את בעצם טוענת?"
"טיפשה, מה את לא מבינה? הרי כל כך ברור שזה פנומנון הנאצים. כל המפלצות במאורות. כל התליינים בכיכרות. כל הילדים עם הנרות וכל מי שפוחד כל כך כשלא יורדות לו הדמעות במקומות הנכונים, הרי הכל בסוף קשור ל…"
נאצים.
"מה פתאום, נצנצים. איזה נאצים בראש שלך."