שיחות מטבח ותובנות שרותים

אני עצבני מוות. אני שונא לפלרטט, אני רוצה לברוח לחדר, לחפור מנהרה בפוך, ולהעמיד פנים שאני זחל או גירית או סתם מישהו עם עניים עצומות.
אבל הוא מחייך אלי, נשען על הקיר ומדבר. יש לו עניים כחולות ועור כמו הקפה ששתיתי הבוקר (בוקר שהיה בעצם צהריים). הוא גבוה ורזה והוא מסתכל עלי מלמעלה ללמטה כשאני אוסף את רגלי אל חזי, על השיש. אם לא אזהר אפול לכיור.
אנחנו מדברים על באולינג. הוא אומר שהוא הלך אתמול וניצח ועכשיו כואבת לו היד
'באמת, יד יכולה לכאוב מכזה דבר?' אני מרים גבה
'ברור' הוא אומר ומדגים 'אתה עושה ככה וככה עם הכדור' השרירים שלו נמתחים ומתכווצים
'טוב. אני לא עושה ככה. אני פשוט עושה ככה' אני מדגים תנועה של סילוק עם שתי ידיי, כאילו אני אווטר שמעיף מים. או ברווז שמנסה לעוף. הוא צוחק 'אתה יודע לשחק בכלל?'
'טוב' אני נאנח 'הפעם האחרונה שהלכתי ניצחתי מקום שביעי מתוך שבע'
זה היה זוועה וזה גם הייתה הפעם הראשונה שלי.
אני זוכר מוזיקה רועשת וכמויות של צ'יפס, היה משעמם, אולי פשוט כי היינו יותר מידי אנשים. אולי כי פשוט ככה זה.
הוא צוחק מולי עכשיו, ומבזיק עניים 'אתה משהו, אתה. שבע מתוך שבע'
אני לא יודע אם להיות מובך. הוא ממשיך לדבר על מקומות שאפשר לצאת אליהם, בעיר, לעשות משהו. לא רק לאכול, חוץ מבאולינג. אני מהנהן, שמח שהינהונים מספיקים לו. הופתעתי בכלל שהוא בא והתחיל לדבר. תמיד חשבתי שהוא קדוש כזה, מרחף בתוך משהו של דסני. אבל הוא לא.
הוא מספר לי על בחור אחד. לא חשבתי לרגע שזה ככה.
הוא בטח חושב שגם אני ככה, אנשים תמיד חושבים. לא שאכפת לי, אנשים תמיד חושבים שאני כמוהם. אני זורם מידי. אור אומרת שאני חתיכת ילד תמים נטול עקרונות בשיט. לפעמים היא אומרת את זה כאילו זה דבר טוב. לפעמים כאילו זה דבר רע.
'היי, היי! אתה כאן?' הוא מנופף פתאום בידו קרוב מידי ואני מזדקף בבהלה 'מה?'
הוא מצחקק 'שאלתי אם אתה משחק'
'מה?'
'כדורסל. מה מה?' הוא אומר ומדמה תנועה של הטבעה.
אני ממצמץ. ומסתכל עליו, הוא גבוה ממני בכמה ראשים. אני לא יכול לדמיין את עצמי אי פעם עושה הטבעה, נתלה על הסל ומתנדנד.
'אהמ' אני משתעל 'א-אני צריך לשרותים שנייה' אני ממלמל לו ובורח למסדרון ומשם לשרותים, נועל את הדלת אחרי. אני נאנח. מביט על עצמי במראה לרגע ואז מוריד את המכסה של האסלה ומתיישב. יש לי פלאפון; אני חושף שניים, אולי מחייך. אני קורא כתבה כזאת: 'למה זה טוב לקלל ולמה אנשים חכמים מקללים יותר'. [נחרה]
כשאני כבר רואה את הסוף של העמוד, מישהו דופק על הדלת ומנסה לפתוח אותה עם הידית.
אני שמח שנעלתי. אני תמיד נועל דלתות, זה כמעט כמו רפלקס.
לשבריר שנייה אני שוקל לא לענות. שיחכה העולם, (אני אשב כאן עד שיירדם לי הישבן ויתנוון)
אבל אני חצי אומר חצי צועק: 'רק רגע' . ומוריד את המים, אפילו שלא צריך. אולי כן ישלי עקרונות.
אני פותח את הדלת ויוצא, חולף על פני דרייה שנכנסת, מחזיר חיוך לחיוכה.
'פאק. שיט. פאק. שיט' אני לוחש כשאני פוסע בחזרה אל השיש
'פאק. פאק. שיט': הכישוף התמידי שלי.
הוא עדיין שם, גבוה וחתיך, כשאני מתקרב. פאק. אני דביל שרוצה להיות תולעת שרוצה להיות מכוסה בפוך ושרוצה שלא יהיו לו עניים בכלל