שידוך.

רוח סתווית מבלגנת ערמת דפים, הרבנית רוט-המורה לאומנות סוגרת את החלון ומשאירה את הרוח לסחרר את עלי השלכת בחוץ. חברותי מפטפטות בעליזות על דברים שבעיניהם הם ברומו של עולם ואילו אני שקועה בציורי. אט אט נברא על הדף הלבן עץ ערום ומרבד של עלים בגווני אש נחים למרגלותיו. אני מביטה בציור, ומתקנת פה קו לא רצוי ושם עלה שלא נצבע. הרבנית, מסתובבת ביננו, משבחת את העוסקות במלאכת הציור ומפעם לפעם מרימה ציור ומעריפה תשבחות על המציירת.
"הביטו הביטו" אומרות הרבנית, אני מרימה את ראשי בכדי לראות מה הוא הציור שאותו היא משבחת כעת. אני נאלמת דום לנוכח הציור שמחזיקה הרבנית, וכך יתרת בנות כיתתי. אישה שתווי פניה מטושטשים משום מה, שוכבת על מיטה, וגבר רוכן מעליה ונוגע באבריה המוצנעים, הציור יפיפה, נראה שהציירת מוכשרת ביותר איך הוא אינו מתאים לבית הספר חרדי.

"בת חרדית שמידותיה הטובות חייבות להיות נעלות, מציירת תועבה שכזו! " זועקת הרבנית ושולחת מבט נזעם לעבר ריבקי, נערה שתמיד הייתה שקטה שנוכחותה לא הורגשה. נדהמתי, הרי לעולם לא חשבתי אפילו במחשבותיי הפרועות ביותר שהיא תצייר ציור כזה לא נאות.
"הסיכוי לשידוך טוב עבורך כעת נהרס, שום בחור ישיבה שמכבד את עצמו לא ירצה אישה שמציירת כאלו ציורים… ציורים…" הרבנית מפשפשת במחסן המילים בראשה בכדי למצוא את מילת התיאור המתאימה ביותר אך היא לא מוצאת וממשיכה בנאומה רווי הכעס. "וההורים… הו ההורים לבטח יתעלפו שישמעו מה ביתם ציירה בשיעור אומנות".
אנו שותקות, מביטות על הסיטואציה מהצד, חוששות להתערב.
"בנות, אתן יכולות לצאת להפסקת האוכל מוקדם מהצפוי, לא לפני שכל בת תסדר את מקומה ותשיב כל דבר למקומו." הרבנית עדין נהגה בנו כמו שאנחנו עדין בנות בגיל היסודי ולא נערות שבעוד שנה כולנו נהיה כבר נשואות וחלקנו כבר מטופלות בילדים.
"ורבקה, את באה איתי עכשיו למנהלת נראה מה יש לה להגיד על הזוועה המצוירת, ואני כה מקווה שהציור מעולם לא התממש למעשה של ממש", חותמת הרבנית את נאומה יוצאת, וריבקי יוצאת אחריה.
********
ידי מחזיקות בשקית האוכל שממנה מבצבצת החלה המעוטרת בשומשום שנותרה משבת.
"בנות ראיתן מה שהתרחש בשיעור אומנות?, מענין אם באמת היא עשתה את זה" אומרת בלחישה תמר במתק שפתיים.
"ששש, אין לי שום כוונה לסבך את עצמי, לבטח לא לפני הפגישה שצפויה לי עם עילוי בתורה". אומרת נעמי ועוטה על פניה מבט מביוש.
"מה?!, קבעו לך פגישה?!, מדוע לא סיפרת לנו דבר?" אני מתפרצת בעונג.
"שושי השדכנית והוריי קבעו עבורי פגישה בעוד חודש בדיוק במלון הסתוונית בירושלים עם עילוי בתור מבני ברק ששמו יוסף".
"אני לא מאמינה! חייבים ללכת לקנות את הבגדים היפים ביותר, לעשות לשערך את התסרוקת הנאה ביותר!" מתלהבת תמר כמו ילדה קטנה שעתה ראתה דובי בחלון ראווה של חנות צעצועים

עייני מצליחות לצוד את דמותה השפופה של ריבקי, היא הולכת שראשה מושפל כמו שהובסה בקרב מול הממסד.

"כמובן כמובן, אנו צריכות למצוא את המלבוש המודהר ביותר עבור הפגישה, אך דמותה של ריבקי בכיתת האומנות היום אינו יוצא מראשי". אני אומרת, ומשתפת את חברותי ברחשי ליבי. "אין צורך שזה יטריד אותך, יש דברים יותר חשובים. מתי אנו קובעות ללכת לקנות בגדים?" אומרת תמר, ומחליפה במהירות את נושא השיחה, למשהו פחות מעיק ויותר עליז.
"נוכל מחר, בתקווה שהבורא לא יהרוס את התכנון שרקמנו וימטיר גשם" מציעה נעמי.

"בסדר, מחר הולכים לקניות עבור הפגישה" אני אומרת בהתלהבות, ומסלקת את המחשבה המעיקה ההיא על האירוע שהתרחש בשיעור אומנות.

******
כעבור חודשיים.

"אסתי בבקשה ממך, לכי לזרוק את האשפה שכבר עולה על גדותיה" מבקשת ממני אמא, שמחזיקה בידיה את שמואל הפעוט שזה עתה נולד. אני צופה על הרחוב הגשם פסק ורק רוחות אשר מכופפות את צמרות העצים נושבות בחוץ. אני נוטלת את האשפה, ויוצאת החוצה.
משום מה פנסי הרחוב דולקים באור קלוש. אני נלחמת עם שיערי שמתעקש לדבוק לפני, ומסיטה אותו פעם אחר פעם לאחור. שקית האשפה מתנדנדת אחורה וקדימה עקב הרוח וניתן לראות שהיא מותירה שובל של טיפות שמטפטפות ממנה למרות האור הקלוש שבוקע מהפנסים.
אני מקצרת את דרכי על ידי הליכה בסמטה החשוכה ומגיעה לפח האשפה, הוא גדוש פסולת אני משליכה את האשפה, שני חתולים מזנקים ממנה ואני מחניקה צווחה, ומתחילה לפסוע לעבר הבית.
לפתע מגיח מישהו מאחורי פח הזבל, זיהיתי גבר ולאחר שניות זיהיתי את האלמוני. זה היה יהושע זיסמן, בחור בגילי . במהירות הוא התנפל עלי, הופתעתי מכוחו. וגרר אותי לסמטה החשוכה.
מאותו רגע והלך אני זוכרת הכל במעורפל, כאילו ערפל כיסה את הסיטואציה, רק הרגשתי שהוא מושך את חצאיתי כלפי מטה, והבאים בתור הם התחתונים שלי. גבר מעולם לא נגע בי תמיד-תמיד הזכירו לי רק לאחר החתונה אקיים יחסי אישות. תנועותיו היו לא אנושיות-רובוטיות, נגע ונגע טייל בין החזה שלי לאביר מיני הלוך ושוב פעם אחר פעם, עשה קולות שנשמעו לי כקולות עינוג והנאה צרופה. אניני הבנתי מדוע הוא כה נהנה לכפות על אדם מעשים אלו אך שתקתי. נכנעתי. ממשיכה לתת לו לרמוס את כבודי. איני יודעת כמה זמן נמשך העינוי הזה אך אחרי זמן מה הוא נאנח ורק אמר בקול קפוא, חסר אנושיות.
"אל תספרי לאיש מה קרה כאן, אחרת תשלמי מחיר כבד. עכשו את ראשית ללכת". ניסתי לקום, פעם אחר פעם, אך בכל הפעמיים הללו נתקפתי סחרחורת וצנחתי על הארץ. הוא נמלט משם במהירות, ואני התעשתי והלכתי במהירות הביתה.

*******
כעבור שבועיים
הדחקתי. הכחשתי. שמתי באחורי מוחי את מה שארע בלילה האפל לפני שבועיים. והתמקדתי בדבר השמח ביותר, שכל החברות נרגשות לקראתו- נעמי מתחתנת, היא הולכת להקים בית יהודי כשר עם המון ילדים. כשהייתי בחברת חברותיי בכוחות רבים הדחקתי את האירוע, אבל בלילות בשוכבי לבד במיטתי הסיטואציה חזרה אלי, חדה. ברורה. כאילו לנגד עיני היא מתרחשת פעם נוספת. להורי לא יכולתי לספר מאום, הרי אם אספר אחת ושתיים זה יטואטא מתחת לשטיח ולבטח יגידו שאין צורך להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, והשגרה תחזור לפועל בצורה הרגילה שלה. לכן לא סיפרתי. הסיבה הנוספת שלא גילתי לאיש על המעשה של יהושע הייתה שפחדתי שאקבל שידוך מסוג ב' כלומר לא עילוי בתורה אל מישהו עם פגם פיזי או נפשי כול שהוא עקב הידיעה על ההתרחשות בלילה ההוא, ויראו בי משהו פגום שלא שווה לשדך אליו עילוי בתורה, תלמיד חכם ורב מעלות. והמשכתי להילחם במחשבות הרעילות בלילות ולתפקד בצורה רגילה בימים.

"אסתי אני ואבא רוצים לדבר איתך, אנא ממך תגיעי לסלון" אמא קראה לי. לפני חודש חגגתי את יום הולדתי השמונה עשרה אשר סימן את תחילתה של תקופת שידוכים שבמהלכה יותאם עבורי בחור שיחדיו נוכל להקים בית כשר, שינהיג על פי דין תורה. אני יורדת במדרגות, ונכנסת לסלון. הסלון מעוצב בצורה מינימליסטית, כמו שאמא כה אוהבת. ההורים יושבים על הספה, ועל פניהם הבעה נרגשת וכבר אני יכולה לדמיין את מה שהם הולכים להודיע לי. אני מתיישבת בכורסא הבלויה מעט ומצפה למוצא פיהם.
"בלי הקדמות מיותרות, נקבע לך פגישה בעזרת השם עם יהושע זיסמן בעוד כחודש בכ"א בשבט".