שוב לבד
שוב לבד עם כל המחשבות שלך, עם כל הסיפורים המאוד־מעניינים, שלמען האמת שייכים רק לך, לא לאף־אחד אחר. לכן לאחרים בקושי אכפת מהם, שהרי יש להם סיפורים משלהם, שירים מלאים סודות, שמעולם לא טרחת לשאול אותם לגביהם.
אולי יום אחד אתה ועוד מישהו תַחֲלקו יחדיו את כל מה שיש לחלוק, כמו שכבר כמעט קרה, רק שאז הסיפורים שלך היו לא מעניינים, או מעניינים יותר מדי. זה לא היה קל.
וזה יהיה קשה עוד יותר, לבנות את הכל מחדש, לבנה אחר לבנה, כל הזמן מחדש, כל הזמן מחדש.
אבל השירים שלך, המילים שלך, תמיד יהיו שייכים לך. אתה תשמע את הלחישות שלהם בלילה, לחישות החיים שלך, ולך הבחירה אם להאזין להם או לא. הם תמיד יהיו שם, הזכרונות, הכל.
רצית להטביע אותם במימי נהר לֵתֿה, לעזוב את הכל, נו טוב, ידעת שזה לא יעבוד. הם חלק ממך, זה מי שָאַתָּה. אתה לא אמור לקרוע את עצמך לשניים, חוץ מזה שזו מחשבה מטופשת, למה לך לעשות את זה?
זה בהחלט יותר נוח, אך האם זה נכון?
Ist es doch?
תגובות (5)
הקטע הזה פשוט מתוק.
אני קוראת ומחייכת לשורות, איך רבות מהן ננעצות בי בחוצפתן, כמו סכינים; היישר ללב, מותירות אותי אילמת אל מול מי שהצליח לכתוב את הרגשות והמחשבות שלי ולהניחם על השולחן, או על המסך איך שתרצה. ומצד שני מגיעות לאחר מכן שורות שגורמות לי לצחוק בקול ולשחרור קל בחזה.
ואני מפתיעה את עצמי בבחירת המילים שלי, אף פעם לא נתתי ציון 'מתוק' לקטע, אבל אני פשוט מתמלאת במתיקות בכל פעם שאני קוראת משהו חשוף כזה, פשוט כזה, חצי מטומטם חצי גאוני להחריד, כמו הנפש המתוקה והשברירית שלנו, וזה דבר שמקסים אותי בבני אדם כל פעם מחדש.
איזה קטע אני קוראת את הקטע המקסים הזה בפעם הראשונה ורואה שהגבתי בטעות כאן, אחרי שהתבלבלתי וחשבתי שהתגובה שלי לקטע הקודם שלך לא נשלחה (כנראה נכנסתי לפה ושלחתי שוב).
יצאתי ממחזרת בטעות חחח
צריך לעשות כמה שיפצורים בטייל שימחקו עקבות מביכות.
חחחחח קורה! תודה רבה בכל מקרה :)
אני בעד שתמשיך עם מרתון המונולוגים , מאוד נהנית לקרוא אותם
תוכן עמוק וכתיבה שפשוט שואבת אותך להמשיך לקרוא עוד ועוד. הזדהיתי מאוד, ואפילו גרמת לי למספר תהיות🙃