שוב החמצה.

\"איני אבין לעולם מדוע נערה כה מייחלת לרגע שתמות, חושקת בזה כל כך\"
הוא אומר בנימה מדואגת מעט, ומביט בי בעיניו התכולות.
\"אין לי הסברים ותשובות. אני כה רוצה שהכאב והעצב ימחקו, שמישהו יטול מחק ויעבור על כל חלק בנפשי ובליבי וימחק אותם ביסודיות, לא יפסח על אף פיסה או חלק ולו הקטנה ביותר\"
אני משיבה, ומרגישה מטופשת מעט שאני חושפת את נבכי ליבי שאיש לא ידע עליהם מעולם.
\"יקירה אני מתחנן!, אנא ספרי לי מדוע כואב, חשוך, אבוד. אני כה רוצה לעזור, להיות האדם שימחק את הכאב והעצב. האם פגעו בך או השפילו אותך? איני יכולה לשאת את שתיקתך העצובה, להביט בעינייך הכבויות. אנא ממך!\"
הוא מתחנן, ובעיינו נקוות דמעות, מאיימות לפרות ולשטוף את פניו בזרם מלוח.
והרי אני, לא מצליחה לשתף את הקורה בפנים, מתקשה בכך כאילו משהו עוצר בעדי. רכבת של רגשות דוהרת בתוכי, לא פוסקת. אני חושבת לעצמי, ויוצאת מהחדר מותירה אותו שם. ושוב, אני מחמיצה לספר את אשר על ליבי.