שדים

הם אומרים לך איזה כיף לך, הצלחת להבין את עצמך, אתה מודע לרגשות שלך- אתה יודע מתי, איך, כמה ולמה הגבת כמו שהגבת, ואיזה כיף לך שאתה מזהה את הרגע הזה שהדמעות חונקות אותך ואתה יודע לברוח מהר כדי שלא יצאו מול כולם, ואיזה כיף לך שאתה מצליח להתחבר לאנשים שמרגישים דחויים, כי אתה יודע איך זה, או כשמישהו מספר לך על הלחץ מהעתיד, ואתה יודע לחייך אליו חיוך כזה שמרגיע כי גם אתה באותו הסרט. ואיזה כיף לך הם אומרים, איזה כיף לך שאתה כל כך רגוע, בשקט שלך, ושכולם לא חודר אליך, ואל הבועה שלך.ואתה רק מחייך אליהם, כי מה כבר תגיד, מה הם מבינים על העבודה שאתה עושה עם עצמך? ואתה הרי יודע שזה לא נכון. אתה לא תמיד בשקט שלך. אתה גם רעש גדול. וכשאתה רעש, זה מבהיל אותך ואתה רוצה לסגור את הבאסטה ולהגיד לכולם ביי. ויש רגעים שבא לך לספר להם, שידעו, שיראו שגם אתה בסך הכל בן אדם ושגם לך יש תקופות כאלה שאתה לא יודע כלום ושקשה לך אפילו להחליט אם לאכול מחר כריך טונה או חביתה לארוחת בוקר, ושלא תמיד יש לך כוח לגרד את עצמך מהמיטה בבוקר, או לצאת לפגוש חברים, או לעזור לאחותך הקטנה עם האנגלית, ושלפעמים נמאס לך להיות זה שמרים את כולם ושומע את כל החרא שלהם, כי יש לך חרא משלך להתמודד איתו וזה קשה כשכולם תופסים ממך אחד כזה שהמים שלו שקטים, כשבעצם יש בך סערה גדולה שמתחוללת, אבל אתה לא יכול לומר- כי איך תפרק להם את התדמית שבנו עליך? איך תפרק את התדמית שאתה בנית. אחרי הכל, אתה עשית את זה, אתה בנית את החומות האלה, אתה זה שתמיד אומר שהכל בסדר גם כשאתה נחרב מבפנים. התרגלת, התרגלת לעשות את זה בעצמך. להלחם בעצמך. אז יש רגעים כאלה לפעמים, שבא לך שקט מכולם, ומהכל, כי והכתפיים שלך כואבות מכמה שאתה סוחב, ולא בא לך יותר לשאת את כולם על הגב שלך, לא בא לך. בא לך רק את שלך, ואתה רוצה לצעוק לכולם שילכו לעזאזל כי נמאס לך מהם. ובעיקר , נמאס לך להעמיד פנים שאתה בסדר כשכל מה שאתה רוצה זה להתפרק לתוך עצמך. אז אתה בורח מכולם ומנסה לשכוח מהכל, הולך לחפש את עצמך בין שדות, ומתחת לשמיים. אתה מחבק איזה עץ ונותן לו לרפא לך את הלב שכואב, ומלטף את האדמה הקרה ומדמיין איך היא מזרימה אליך אנרגיה חדשה שמנקה לך את הנשמה. ואתה מנסה לא לחשוב יותר מדי על מתי ואם בכלל יגמר כל הדבר הזה, ואם מתי שהוא בכלל תצליח להכניס אותם אליך. ובא לך לבכות כשאתה חושב על כמה אתה גרוע בזה, וכמה קשה אתה עובד רק כדי שלא יראו לך את הצלקות שמקשטות לך את העור. ואחרי שאתה מרחם על עצמך, וכבר התשת את עצמך, אתה קם וחוזר לזירה, כי אתה למוד מלחמות פנימיות אז אתה לא נכנע, ואתה אומר לעצמך שיום אחד בטוח תצליח.
יום אחד, עוד תחלוק את השדים שלך בלי להרגיש קטן.

הבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/