שגעון על הגג
היא כתבה לי שאני לא חייב לענות לה, אם אני לא רוצה, אבל שהיא חושבת שהיא חושבת יותר מידי ושהיא הולכת ומשתגעת.
לא ידעתי מה לענות, דחפתי את הפלאפון לכיס ויצאתי מהכיתה. ישר אל גינה עם שביל אבנים ועצים ענקיים שנצנצו בשמש. זה נחמד שהשנה אנחנו לומדים כאן, אבל במקום להישאר רצתי לבניין הראשי ועליתי אל הגג.
פרצתי את המנעול כבר בשבוע הראשון, עם שתי שיפודי ברזל מחודדים שמצאתי על המדרכה ברחוב, דן אומר שהם מהמטאטים של אוטו זבל. נשרו כמו עלים (היי! גם לאוטו זבל יש נשירה!)
הם היו מושלמים. ועוד שמרתי אותם בתיק ליתר בטחון.
בגג. בגג אני מדלג על דודים, מקבל כמה מכות מהשמש, מטפס על הגדר ומתיישב ברגליים משתלשלות מקומה תשיעית. פעם זה הפחיד אותי, דמיינתי את עצמי נופל ונופל ונופל, מתפוצץ כמו בלון מים (כי אם חושבים על זה, זה מה שאני: הידעת כשתי שליש ממשקל גופו של אדם הוא מים?).
אבל הכרחתי את עצמי להסתכל ולנשום את הפחד: לדמיין את עצמי נופל שוב ושוב. אל העצים והגינה, השביל מרוצף האבנים, להישבר.
אני משלב רגליים בסוף ונשען אחורנית, על עמוד ברזל שחור ומלוכלך (למה הוא משמש?).
ובמאמץ מתפתל, שגורם לי שוב פעם לחשוב על נפילה, ולרעוד טיפה, אני שולף את הפלאפון מהכיס:
אני קורא את ההודעה שוב: אני משתגעת. אני חושבת שאני חושבת שאני משתגעת. שוב ושוב ושוב. אני חושבת שאני משתגעת ושאני עומדת למות. אני חושבת שאני חושבת?
אני עומד להקליד לה משהו חזרה. האגודל שלי ממש נמצא מעל המקלדת.
אני חושב מה לענות לה. (אני מסתכל למטה על ראשים של אנשים) אני חושב שאני חושב שאין לי מושג מה לענות לה, אין לי מושג. אני חושב שוב;
חושב שאני חושב (?)
תגובות (1)
אני אוהבת שאתה נותן לנו הצצה אל אחורי הראש שלך