שברון לב
״אני לא אוהב אותך יותר״ הוא אמר, הוריד את ידיי מפניי ותלה את התיק השחור על הכתף, ופשוט ככה, יצא מהדלת.
ואני? פתאום כל העולם נעצר, וכך גם כל הדברים שאמורים לתפקד, למשל, הרגליים שלי, פשוט צנחו
כאילו נאבד לרגע כוח הכבידה, הכל הסתחרר, ומצאתי את עצמי עם ברכיים על הרצפה, פשוט ככה, חדלה היכולת לעמוד.
ופתאום גם הנשימה שלי, ממש כמן בסיגריה הראשונה בכיתה ט מאחורי המכולת של אבנר, הריאות שלי סירבו לעבוד, לא היו מוכנות, השתעלתי
לא ידעתי יותר מהי נשימה מלאה
והדבר הכי מוזר? הלב שלי, אלוהים הלב שלי, אני מוכנה להישבע שהוא דהר מעל 120 פעימות בדקה, שזה היה מוזר, כי בדרך כלל זה היה קורה שעומר היה מנשק אותי, או משחק לי בשיער באמצע הלילה סתם ככה, והייתי מתעוררת מהמגע שלו, או שהיה חוזר עם המדי ב המסריחים שלו הביתה, פותח את הדלת ואומר ״חזרתי הביתה שוקי, די עם הגעגועים״
אבל עכשיו לא הייתה מיוחסת שום הרגשת שמחה לפעימות לב, להפך חשבתי לעצמי.
איך זה שהוא מאיץ במקום לעצור לגמרי?
ודמעות, או כמה דמעות. שזה מצחיק בהתחשב בעובדה שלפני השנה האחרונה בכיתי רק דמעות של אושר, נטו אהבה ואושר
אבל בשנה האחרונה היו דמעות של כאב, ואכזבה, ואי הבנה, ועכשיו, האי הבנה הכי גדולה מכולן, והדמעות שלי? יכולתי למלא אמבטיה איתן, את הכינרת, הרגיש שאולי אפילו את האוקיינוס האטלנטי.
אבל מה שהכי מוזר? שהרגיש לי כאילו אני רוח מחוץ לגוף שלי, כאילו אני בחוץ וצופה בעצמי.
ואני יכולה להעיד דבר אחד, פתטית.
אבל כל מה שאני יודעת, זה כשעומר הלך עכשיו, חלק ממני הלך איתו, ועכשיו כל הטוב האושר, הלך גם איתו, ולמרות שעברה רק דקה מאז שעזב ולקח איתו את הכל, השפיות שלי מטיילת איתו על איזה אוטובוס שבחר לעלות, עומר כבר לא שלי, ואני כבר לא שלו.
תגובות (0)