שאיבת כוחות חיים

לא אני לא מקבלת גיבוי מההורים, גם לא כל כך מהחברות, יותר נכון אני לא מקבלת גיבוי מאף אחד. אז תשאלו מאיפה הביטחון העצמי? התשובה פשוטה, אין. כן, יש לי חברות. לא, אני לא כל הזמן יושבת ושוטקת. אני מדברת, נכנסת לחברה חדשה, ולא עומדת בפינה ומתפדחת. אבל האמון שלי בעצמי, הוא בריצפה. קבור עמוק, עמוק מתחת לאדמה. במקום שאף אחד לא רואה לא אני ולא אחרים. אולי אין בי דברים טובים. אני מסתובבת מול המראה, חושבת שיש בי חן, חן שאני רואה. אבל אף מילה טובה לא נאמרת אף מילה לא עוזרת. אז אני מעודדת את עצמי, מנסה להעריך את עצמי. אבל אז אני אומרת לעצמי שאני טועה. אני אומרת לעצמי שאין לי סיבה לחשוב ככה כי אני לא, ואני צריכה להיות מודעת. ומישהיא מבקשת לצלם עלי תסרוקות, אולי גם איפור… ואני לא מספרת לחברות. אני שומרת אצלי. ואנשים נועצים מבטים, ואז הדמעה מאיימת לפרוץ את כל המחסומים, עד כדי כך אני מכוערת? עד כדי נעיצת מבטים? ואז מחשבה מטופשת חודרת למוחי, אולי הם חושבים שאני יפה, אולי בכל זאת משהוא מהחן שלי נראה. אבל אני ממהרת לסלק את המחשבה, מזכירה לעצמי מי אני, ג׳ינג׳ית מנומשת, עניים ירוקות, והמון צרות. אני מזכירה לעצמי שאני לא חכמה, אולי אפילו טיפשה. ומערבולת שלמה מסתערת בליבי, מתחוללת ויוצאת מקירבי. אני מטלבתת אם אני חכמה, אם החיטוב שלי נראה? אני אומרת שהיופי לא הכל בחיים . אני יודעת שיש דברים יותר חשובים. אני חיה עם עצמי, ולא מכירה את עצמי! אני צריכה עידוד, תגידו מילה טובה בבקשה. ואז אני לא רוצה להשמע נואשת. אבל אני רוצה. ואז אני דוחה. אני בעצם לא רוצה שיכנסו מחשבות שגויות למוחי. אני רוצה לחייות עם האמת שלי מולי. ואני רוצה שיביאו י אהבה, אהבה שהיא באמת. אהבה שלא שייכת לשום צמא. ועוד דמעה חומקת, ועוד ליטוף של עצמי על השכם. ועוד סיחרור אחרי האמת ועוד נפילה אל המקום הכי עמוק, אל בור שחור שאין לו תחתית. ומי אני בעצם?