רשמים מטיול לאתיופיה
פתאום נשמע רעש אדיר, יצאנו מן המיניבוס והלכנו בשביל פתלתל שלפנינו אתיופי המנגן בחליל ולבושו אדום צעקני . והנה הגענו למפלי הנילוס הכחול המון מים, רסיסים וקשתות מספר. הכחול נקרא כך כי מימיו כהים הם. חלפנו על פני עיירות שבהם שווקים מזוהמים בהמות שחוטות שעליהן מזמזמים זבובים ירקרקים, תאווה לעינים. בהמשך מסענו ראינו ילדים הנראים שמחים ועליזים גם אם הם יחפים ולבושם מרופט. הציצו בנו והיו שהציעו את מרכולתם , עבודות יד שונות. בכל מקום הילדים הלכו אחרינו ופטפטו קצת באנגלית. אמרו שרוצים הם ללמוד ולהתקדם בחיים. מהכפרים לצאת לעיר גדולה שבה רבות האפשרויות. כשמגיעים לשבטים בדרום עולם שלפני אלפיים שנה , בלי מים , חשמל תקשורת והרפואה המודרנית טרם הגיעה לשבטים האלה וכשנולד תינוק לא יודעים אם יחיה עד גיל שנה. ממש בלתי נתפס.
אנחנו המטיילים רואים לרוב רק את הפן הטוב, אך ראינו גם ראינו את הפן הפחות טוב. חיים כמו שחיו לפני מאות בשנים בלי כל מה שלנו נראה מובן מאליו. אבל, האנשים נשארים מחייכים ברובם הגדול.
המיניבוס קרטע לגבעה הנישאת מעל העיירה לליבלה האורחה היתה צבעונית וטעימה אך הקינוח…
הקינוח כלל גם טיפוס בסלעים האדמדמים בעיירה לליבלה שבה כנסיות חצובות מן המאה ה-12 , טיפוס על גבי טיפוס וחליצות נעליים מדי פעם. (מקומות קדושים). נפלטה מפי אנחת רווה שסוף סוף הגענו לכנסיית הצלב שהמקומיים סוגדים לה ומאמינים ששם נמצא הצלב הקדוש.
הילדים האתיופים הולכים קילומטרים לבתי הספר לומדים בתנאים קשים , עוזרים להוריהם ואינם מתלוננים ואינם מפונקים כמו ילדים במערב.
מסתפקים במה שיש ואין להם תלונות: מגיע לי!!
אנשים נוסעים בעגלות הרתומות לחמורים, ובחלקם הולכים עם משאות על הגב, בעיקר הנשים. מרבים לרקוד ולשיר ומחכים כל השנה לטקסי הדת המתקיימים בינואר ובספטמבר. אז מתקשטים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות והכהנים עוטים גלימות לבנות. מתפללים באמהרית ומתיזים מים על המאמינים כולל על התיירים.
עם כל ההתקהלות שררו שקט וסדר מופתיים. על אף הקשיים נראו האתיופים מלאי שמחה, ואילו אנחנו במערב נעלמו לנו השמחות האמיתיות . זה היה מסע להכיר את עצמך דרך האחר.
תגובות (1)
נחמד ששיתפת אותנו. ממש התרשמתי מהכתיבה. תודה עלי והצליחי.