רק עד מחר

"רק עד מחר." הוא נהג להגיד לי בכל פעם כשסיימתי לבכות על כתפו, על הספסל הישן והחורק הנמצא על הדשא הנקי והירוק ממול גינת השעשועים המלאה בילדים רעשנים ושמחים.
הלכנו, רק אני והוא, בדרך לביתי שללא ממש כאן וללא ממש פה, לא ממש רחוק ולא ממש קרוב. בעוד שאני עדיין התעצבנתי והתלוננתי על כל דבר גרוע שקרה לי, הוא זימזם שיר מוכר וישן בלחש חירשי, שבמהרה השתיק אותי וסחף אותי אליו. וכשהגענו לביתי כבר שכחתי לגמרי ממה בכיתי, התלוננתי, צעקתי, נשברתי. הוא עמד על פתח דלתי וחייך את חיוכו הצדדי, ניגב את דמעותיי היבשות על לחיי, נשק לשפתיי והמשיך בדרכו על השביל האדום והארוך.
היום, אני בוכה לעצמי, על הספסל החדש והצבעוני שהתחלף בספסל הישן והחורק שכל כך אהבתי. על הדשא הנקי והירוק ממול גינת השעשועים הריקה מילדים רעשנים ושמחים שעזבו לטובת הגינה החדשה והיותר גדולה שנפתחה לא רחוק מכאן.
אני הולכת הביתה, רק אני ועצמי, בדרך לביתי שללא ממש כאן וללא ממש פה, ללא ממש רחוק ולא ממש קרוב. בעוד שדמעותיי מוצאות את עצמן יורדו מן עיניי ללחיי, שפתיי מזמזמות את השיר הישן והמוכר שהוא נהג לזמזם לי בכל פעם שהלכנו בדרך הזאת. אבל הפעם השיר לא עזר, לא השכיח, לא שיפר את הרגשתי.
הגעתי לביתי, וצנחתי על מיטתי הרכה. על לחיי עדיין מונחות דמעות יבשות ושפתיי יבשות עדיין מחכות לשפתיו הרכות.
עצמתי את עיניי, הרגש הרע עדיין לא עבר והנפש הפגועה עדיין לא החלימה, עדיין פגועה. אז אני מחייכת חיוך קטן ולוחשת לעצמי את מה שהוא נהג להגיד לי בכל פעם, "רק עד מחר."