רק אחרי שאיבדתי אותך

"הכל בסדר?" היא שאלה והביטה בו בדאגה דרך משקפיה הענקיים. הוא נראה כאדם השקוע בתוך עצמו, ואפילו שפניו הוסתרו תחת ברדס הסווטשרט הכהה שלבש, היה ניתן לראות זאת. כעבור כמה דקות סובב את ראשו לכיוונה. פניו עדיין לא נראו, והחושך השורר עקב שעות הערב המאוחרות רק תרם במחבואן. היא הסיתה את מבטה במהירות. "א, א, אני מצטערת שאני פונה אלייך כך, אנחנו זרים לחלוטין," מלמלה, "אך פשוט היה נדמה לי שמשהו לא בסדר אצלך, ו.." היא לא מצאה מה לומר. אפילו החושך לא הצליח להסתיר את הסומק שעלה על לחייה. "זה בסדר, תודה על הדאגה," הוא דיבר בקול חלש. "אני פשוט חשבתי על..מישהי," הוסיף. "מישהי?" היא שאלה. הם החלו ללכת ביחד אל כיוון לא ידוע, עוברים ליד בניינים גבוהים ועצים-פה ושם. הוא היה ממש גבוה, והיא הרגישה לעומתו כמו גמדה-היא אפילו לא עברה מטר וחצי. "החברה שלך זר.." הוא קטע אותה. "היא לא היית חברה שלי בקטע כזה, רק ידידה מאוד טובה. למרות שאחר כך התברר שהיא.. הרגישה יותר ממה שמרגישים אל ידידים."
היא השתתקה. היא לא ציפתה לווידוי כזה מאדם זר.
"ומה איתך?" שאלה לבסוף. היא הביטה בו בעיניה הירוקות בסקרנות. היה להן גוון מיוחד מאוד, כזה שגרם לאחרים לחשוב כאילו היו אלה עדשות. "אני לא יודע…" הוא ענה. "היינו חברים ממש טובים, עכשיו אני מבין את זה. לא היינו מסכימים כמעט על דבר, אבל היא תמיד הייתה בסביבה, ותמיד הייתה מוכנה לעזור לי כשהייתי צריך." הוא חייך חיוך עצוב, אך היא לא יכלה לראות זאת. "אבל היא לא נראתה מושכת במיוחד, וגם לא הייתה הכי מקובלת.."
היא הרגישה עיקצוץ בליבה. ברגע זה חשה כעס רב כלפי הזר, מפני שיכלה להזדהות לגמרי עם הנערה עליה דיבר. אך היא עצמה הרגישה לא בסדר כבר כמה זמן, ובעצמה עברה כמה דברים לא נעימים במיוחד-או יותר נכון, ממש לא נעימים, וידעה כמה חשוב לדבר על זה כדי להרגיש הקלה. לכן לא אמרה דבר, אלא רק לא הביטה בו יותר.
"אז פגעתי בה, פגעתי בה מאוד…" הוא אמר, חרטה נשמעת בקולו. היא נשמה עמוקות. "אז אולי תבקש ממנה סליחה?" קולה היה צרוד. "זה לא כל כך קל," הוא מיהר לפוגג את ההצעה. "פגעתי בה יותר מדי. באותו הרגע.. לא שמתי לב בכלל לרכות שלה, לליבה הרחב ולעיניים היפיפיות שלה, שתואמות לגמרי את שמה.. באותו הרגע לא חשבתי יותר מדי. ועכשיו מאוחר מדי, כי איבדתי אותה. ורק עכשיו אני מבין..כמה שזה כואב. גם לי."
היא רצתה לומר לו הרבה דברים, לעודד אותו. היא יכלה ממש להבין על מה דיבר. אך לא נותר לה זמן. "זה הבית שלי, אז אני צריכה ללכת," היא אמרה, אך לפני שהלכה חייכה. "זה ייקח הרבה מאוד זמן, אבל, אל תאבד תקווה. היא נשמעת כמו אדם שייסלח בסוף!"
אחרי שנעלמה מאוחרי דלת הכניסה לבניין הוא סוף סוף הפסיק להסתכל על אותה הנערה. הוא חשב על כל מה שעשה. אם רק הייתה יודעת הכל.. לא הייתה אומרת את זה. ועכשיו הוא הרגיש שהוא מתגעגע אפילו יותר מקודם. לראשונה, הוא הרגיש כאילו הוא רוצה לבכות.
"אני מצטער כל כך…" לחש. "רק אחרי שאיבדתי אותך… הבנתי עד כמה היית חשובה לי, מידורי*."