רציתי לספר לך

"זה לא דבר כל כך גדול, את יודעת, לאהוב. אנשים מתאהבים כל הזמן, כל יום, כל דקה. זה קצת כמו לשמוע שיר שלאחר מכן נתקע אצלך בראש ואת לא מפסיקה לזמזם אותו עד שנמאס לך. השאלה הגדולה היא מתי מגיע השלב בו המלודיה מפסיקה לרגש אותך. לפעמים זה קורה אחרי יומיים, לפעמים לאחר שבוע, לפעמים אלוהים מפנק אותך בהמון מזל ואז עוברות שנים רבות ועדיין לא נמאס לך. לפעמים, אפילו, את זוכה במקרה (או שלא) להקשיב לאותו שיר ישן שאהבת בעבר. זה הכי נורא, את לא חושבת? כמו לחרוט שוב על צלקת שכבר הספיקה להגליד. אבל לעזאזל, כמה שאנחנו אוהבים שזה קורה. בכל מקרה, ישנו רק דבר אחד שאני יכול לייעץ לך בלב שלם – אל תמהרי להכיר את האנשים שמאחורי השירים. לרוב זה יותר מדי מאכזב, את יודעת, להבין עד כמה השיר שונה מהבן אדם שכתב אותו. אני חוזר בי – הכי נורא זה להתאהב בשיר במקום בבן אדם שכתב אותו. יש כאלה שלא באמת מבחינים, ועליהם אני מרחם הכי הרבה.
שלא תביני לא נכון, דווקא באמת הייתי רוצה לדעת למה הם עושים מאהבה דבר כל כך גדול. הייתי נותן הרבה כדי להיות אחד מהמזויפים האלה שטוענים שאין נפלא יותר מלאהוב. לשמוע יום אחד שיר טוב באמת, אחד כזה שתואם את הכותב שלו, ולחיות את שניהם עד סוף ימי. רק לדמיין את זה גורם לי לחייך."