רכבת הרים

זה כמו רכבת הרים, בהתחלה זה מלחיץ נורא.
הידיים מזיעות, הלב מאיץ, הבטן מתהפכת והנשימה ממש ממש נתקעת בגרון.
זה מבהיל, מבעית ממש- ויחד עם זאת, בצורה חולנית, זה גם מאוד מרגש.

זה מטריף את החושים, ומשגע את המוח.

זה משוגע,
זה איטי ומהיר,
זה חלש וחזק,
זה מתוק וחמוץ,
זה ביחד ולבד,
זה סוער ורגוע,
זה אמיתי ודימיוני,
זה משוגע.
לגמרי משוגע.

אתה מוצא את עצמך נסחף, עושה דברים שאף פעם לא חלמת לעשות, פורץ בעצמך מחסומים וגבולות שלא היית אפילו מודע לקיומם.

זה מסחרר כל כך.

ובדיוק כמו רכבת הרים, כשמגיע הרגע הזה שבו הסחרור נגמר, והדופק מתחיל להתייצב, אתה מוצא את עצמך מבקש עוד.
רוצה עוד.
רק עוד קצת,
עוד טיפה ודי.

כזו היא האהבה.