ריק

אני נמצאת בחדר מלא בריק. כל כך מלא בריק, כך שאין מקום לכל דבר אחר מלבדי ומלבד הכיסא המסתובב.
אני יושבת על הכיסא בעודו מסתובב סחור-סחור. לאיזה כיוון אנחנו מסתובבים? נדמה כאילו אנחנו מסתובבים לשני הכיוונים, בו-זמנית.
הריק רודף אותנו.

כיאה לריק וחוסר החיכוך, אנחנו מסתובבים שעות ללא עצירה או דחיפה נוספת. שעות… אולי אפילו ימים? ואולי דקות אחדות? אינני זוכרת מתי התחלנו.
כל מה שאני חושבת עליו הוא כלום. כלום ריקני ועזוב. ושמח.
מבטי תקוע על אותה הבעה – ספק דבילית ספק חולמנית.
אפשר ליהנות מכלום.
הריק חבר שלנו.

אני מרימה את ראשי לתקרה. מה יש שם? אני רואה עכביש עם קורים? לא, אין סיכוי. הרי אין כאן מקום בשביל כולם.
נעים בריק, שלו. שקט, אפור ושלו.
אנשים לא מבינים את כוחו של הריק, כמה הוא ממלא, נותן כוח ומחיה.
הריק מחיה אותנו.
אנחנו משועבדים לריק.