"רייז'לה, אל תבכי!"

בס"ד

הוא רץ ורץ ורץ. נשימותיו היו שטוחות ומהירות. 'אני חייב להגיע לשם לפני שיהיה מאוחר מידי!', דהרו מחשבותיו בפראות, 'אם אני לא אהיה בזמן…לא, לא!! אסור לזה לקרות…' הוא המשיך לרוץ לאורך הרחוב. אנשים עצרו והתבוננו בו בתהיה, ואז משכו בכתפם והמשיכו הלאה.
הוא המשיך לרוץ. פאותיו הבהירות והארוכות נצצו לאור השמש שהחלה לשקוע.
'אנא, ה', תעזור לי. אני חייב להגיע! אנא ה' תעזור לי…'
"ילד, עצור!" נשמע קול מקפיא דם מאחוריו.
לייבל הסתובב לאט. ליבו כמעט עצר מלכת. זיעה קרה כסתה את כל גופו.
שוטר אנגלי. לא.
המחשבה הראשונה שחלפה בו הייתה: 'הוא נראה קר כמו קרח. הוא לא יוותר'. המחשבה השנייה הייתה: 'אני לא יכול להתעכב עכשיו!!!'
"א…א…דוני…א…אני מ…ממהר…", גמגם לייבל בשיניים נוקשות. רק אחרי שגמר את המשפט קלט כמה טפשי ובלתי אחראי היה לומר אותו. אבל כבר לא היה ניתן להחזיר את המילים.
"צר לי מאד", אמר השוטר בנחת וסידר את שפמו ההדור, "אבל נדמה לי שאאלץ לעכב אותך מעט".
הוא לא המתין לתגובה. תפס בידו של לייבל ביד עשויה מפלדה והחל ללכת איתו לכיוון המפקדה האנגלית.
"א…אדוני…אני מ…מתחנן ל…לפניך…", מלמל לייבל וניסה ליצב את נשימתו. הוא ידע שהוא חיוור מאד, "א…אני…מ…מאד מ…צטער אדוני…א…אני לא אגיד את זה יותר…אני יודע שזה חוצפה…אני מתחנן לחסדיך, אדוני…ת…תן לי…ללכת!…"
השוטר האנגלי המשיך לצעוד בצעד קשוח ויהיר. שום שריר לא נע בפניו. נראה היה שהוא עשוי מאבן.
דמעות מסמאות עלו בעיניו של לייבל. הוא נאבק בהם. הוא בחור גדול, בן שתיים עשרה, מזמן גמר לבכות.
אך תמונתה של רייזלה הקטנה עלתה שוב מול עיניו, והדמעות נצחו.
'זאת אשמתי! הייתי צריך להזהר! היה אסור לי להתפס!!', המחשבות הלמו בו וטשטשו את הכרתו.
החושך כבר אפף את הרחוב כשהם הגיעו למפקדה. רגליו של לייבל רעדו, והוא איבד את ההכרה וקרס ארצה.
השוטר לא הרפה ממנו.