ריח של סוף

הם קבעו להפגש בגריזלי'ס, הבר שיצאו אליו בדייט הראשון שלהם.
מאז שאיידן ביקר בו, עברו כמה שנים טובות, והוא שמח לראות שהבר לא השתנה יותר מיד.
כשהוא עשה את דרכו פנימה, קיבלו אותו בברכה אותן כיסאות גבוהים, והדפסי הרטרו שהודבקו על הקירות.
הבר, תמיד מצא חן בעיניי איידן, כי היה שונה כל כך משאר הברים בסביבה שהיו מעוצבים בסגנון מודרני ותעשייתי.
הוא עשה את דרכו אל אחד השולחנו, מסדר את הסוודר השחור על הכתפיים שלו ומעביר יד בשיער הקצוץ שלו. הוא תהה איך אוולינה תגיב כשתראה שהבלורית החומה שלנו נעלמה.
הוא עצם עיניים לרגע, מאזין למוזיקה השקטה שהתנגנה בבר, איזה שיר פופ כל שהוא שהוא לא זיהה.
הם קבעו להפגש בשמונה, אבל הוא הקדים כי לא רצה שאוולינה תמתין לו, ולמרות זאת- למרות שידע שהוא זה שהקדים, עם כל דקה שעברה, הוא חשש שהיא לא באמת תגיע ונעשה חסר מנוחה.
הוא לא הפסיק לזוז בכיסא שישב עליו, ולשחק עם ריבוע המתכת שהכיל בתוכו מפיות, מזיז אותו שוב ושוב.
"בחייך, זו אוולינה." מלמל לעצמו, מנסה להרגיע את עצמו.
הוא הריץ במוחו שוב ושוב, את מה שהוא הולך להגיד לה ואיך הוא הולך להגיד לה.
הוא גם הריץ במוחו את כל התגובות האפשריות מצידה, היו רק שתיים מבחינתו- האחת היא שאוולינה לא תסכים לחזור אליו, והשנייה- זו שקיווה לה, הייתה שהיא כן תרצה לחזור אליו.
הוא נשף אוויר החוצה, אפילו לא קלט שהחזיק אותו ואז היא הופיעה, צועדת אל תוך הבר והוא חייך בהקלה.
"אוולינה." קרא לעברה בהקלה.
הוא נעמד, מחווה בידו על הכיסא מולו, ורק כשהיא התיישבה, הוא התיישב בחזרה.
הם שתקו כמה דקות, הוא הזמין משקה, היא קולה.
אוולינה הייתה הראשונה שדיברה.
היא שאלה מה שלומו, ומה שלום ההורים שלו.
הוא סיפר שההורים בסדר, שהבית בשיפוצים כי אבא שלו צריך יותר מרחב בגלל כיסא הגלגלים שהוא נעזר בו כדי להתנייד בבית.
היא חייכה, אמרה שהיא שמחה לשמוע שההורים שלו בסדר.
הוא העביר יד על השיער הקצוץ שלו, ואז היא קלטה שהבלורית שלו נעלמה.
"מה קרה לשיער שלך?" היא שאלה.
הוא חייך, משך כתפיים ואמר שנמאס לו לסדר אותה כל בוקר.
הם שתקו לכמה רגעים. הם רק הביטו זה בזו, ואז היא שאלה למה נפרד ממנה.
הוא ניסה לחשוב על תשובה, אבל לא הייתה לו תשובה, לא אחת מספיק טובה.

********

עכשיו, חצי שעה אחרי, הוא מחייך לעצמו בעצבות.
חושב על כך שהשיחה הזו לא התנהלה כפי שציפה.

הם אוחזים ידיים עכשיו, בדרך לרכב של איידן.
רוח קרירה נושבת, וריח עדין של גשם מרחף באוויר.
הידיים של אוולינה קרות כמו תמיד, ובאופן כמעט בלתי נשלט איידן מהדק את אחיזתו בידה.
למזלו, היא לא נרתעת או מושכת את היד שלה בחזרה, והוא מרגיש מעט הקלה.
תוך כדי הליכה, אוולינה מעירה משהו על כמה שאיידן שונא את החורף, והוא צוחק בשקט, גם היא צוחקת.
כשהם הולכים ככה, זה לצד זה, לב שלו מתכווץ בכאב. הוא יודע שלא יזכה ללכת לצידה כך שוב.
הוא מנסה לנער מעליו את המחשבה, מסרב להתעכב עליה כרגע, ובמקום, הוא מנסה להתרכז בלהחזיק לאוולינה את היד.
"איידן?" היא קוראת לפתע, מביטה בו כאילו קראה לו כבר כמה דקות.
"הממ?" הוא מהמם, מפנה אליה את מבטו. רגע אחרי, הוא מצטער שהביט בה כי העיניים שלה אדומות ונפוחות מרוב בכי וזה מזכיר לו איך בכתה לפני כמה רגעים.
"הרכב, איפה הוא?" היא שואלת.
"אה, הוא ממש מעבר לפינה." הוא מחרחר. "אנחנו כבר ממש קרובים."
היא מהנהנת, והם ממשיכים לצעוד.
טיפות קטנות של גשם, מתחילות לרדת לאט, פוגשות את המדרכה תחתיהן ומרטיבות אט אט את הבגדים שלהם, הם מגבירים את הקצב עד שהם מגיעים לרכב.

דקות אחר כך, כשהם כבר ברכב ואיידן מתחיל בנסיעה, השמיים מחליטים להמטיר גשמים עזים, הופכים את הגשם הקל לכבד.
הגשם, מתופף על גג הרכב בקצב אחיד, ועננה כבדה מרחפת מעל איידן.
הוא נושך את השפה התחתונה שלו, מנסה להסיח את דעתו לכמה רגעים, מנסה לא לחשוב על כמה פגע באוולינה.
ריח קל של בושם, הבושם שלה, כל כך מוכר ונעים ממלא את הרכב ומגיע לאפו.
הוא נושם אותו לתוכו, מתענג עליו ויודע שלא יזכה להריח אותו שוב.

השיחה לא התנהלה כמו שרציתי שתתנהל, זה כל מה שעבר לו בראש בזמן הנהיגה.

הוא רצה להפגש עם אוולינה כדי לומר לה, שהגעגועים אליה הורגים אותו.
הוא רצה לומר לה שעשה טעות כשנפרד ממנה.
הוא רצה לומר לה שהוא לא מצליח לאכול כמו שצריך, או לישון כמו שצריך.
הוא רצה לומר לה, שהוא רוצה אותה חזרה.

הוא חשב שהיא תשמח לקבל אותו חזרה, אבל הוא טעה.
כל כך טעה.
התגובה שלה, הייתה כל כך שונה מזו שציפה לה.
החלק שלו עבד מצוין, הוא אמר לה בדיוק מה שרצה להגיד, בדיוק כמו שתכנן אבל אוולינה- היא לא אמרה כלום במשך דקות ארוכות.
היא פשוט שתקה, והביטה בו עם העיניים הגדולות והיפות שלה והוא הרגיש שאין לו אוויר.
הוא חשב שהיא תקפוץ עליו, תחבק אותו ואולי אפילו תנשק אותו אבל במקום זה היא רק הביטה בו, ואז, היא התחילה לבכות.
היא בכתה.
ובכתה, והוא הרגיש כל כך חסר אונים ומטופש.
הוא ניסה להרגיע אותה, הוא חיבק אותה, ליטף אותה וניגב לה את הדמעות.
הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ושהוא מצטער, כל כך מצטער.
הבכי שלה הכאיב לו, וכשראה אותה ככה, כל כך שבורה ומפורקת הוא הרגיש שהלב שלו עומד להתפוצף מרוב כאב.
היא סיפרה לו על הלילות הארוכים שבהם לא ישנה, ועל הבקרים שבהם חיכתה להודעות ממנו.
היא סיפרה לו איך במשך ימים שלמים, בכל מקום שאליו הלכה, ראתה משהו שהזכיר לה אותו.
היא סיפרה לו כמה הכאיב לה, ואיך הרגישה שהעולם מתמוטט כשנפרד ממנה.
ואז, היא אמרה שאין לו זכות לעשות לה את זה, אין לו זכות לבקש שתחזור אליו כשהוא זה שהרס הכל.
המשפט הזה, שלח חץ הישר אל תוך הלב שלו וקרע אותו לגזרים.

הוא לוקח נשימה עמוקה אל הריאות שלו, מנער את המחשבות מהראש.
הוא בולע רוק, מנסה להחזיר את תשומת ליבו אל הכביש שנמתח מולו.
הרכב מתגלגל, חולף על פני רחובות רחבים ,שוממים ורטובים, מרכזי קניות ורמזורים.
מדי פעם, כשהוא אוחז בהגה בחוזקה, תוךכדי מחשבות, מפרקי האצבעות שלו מלבינים.
לצידו, במושב הנוסע יושבת אוולינה.
היא בוהה החוצה אל הגשם, בשתיקה. הוא מעיף בה מבט קצר, ורגע אחריי, הוא מסתכל על הידיים שלה שנחות בחיקה.
פתאום, הוא נתקף בצורך עז לאחוז בידה, נזכר איך בעבר נהגו לאחוז ידיים בזמן נסיעה.
דקירת כאב מפלחת את הלב שלו.
הוא בולע רוק בקושי, חש בגוש שמתיישב לו בגרון.
הוא מחזיר את מבטו אל הכביש, שומר על מהירות קבועה, ונזהר בגלל הכבישים הרטובים.
לפתע, השקט מעיק עליו, נעשה כמעט בלתי נסבל.
הוא חושב להדליק את הרדיו, הוא מושיט יד כדי להדליק אותו, ואז משנה את דעתו.
מרגע לרגע, הוא נעשה יותר ויותר מתוח, וחסר מנוחה.
הוא מעיף באוולינה מבט מהיר, הלב שלו משתולל בחזה שלו, וטעם מר עולה אט אט בפיו כשהוא מבין שזה נגמר.
הוא מאלץ את עצמו לנשום.
לידו, אוולינה מעיפה בו מבט.
העיניים שלה נפוחות ואדומות מבכי, אבל היא בכל זאת מחייכת אליו כשהמבטים שלהם מצטלבים.
הלב שלו נצבט שוב, אצבעות הידיים מתהדקות סביב ההגה.
הוא רוצה לפרוץ בבכי.
הרמזור מולם מתחלף לאדום, והוא מנצל את ההזדמנות כדי לעצור ולהביט בה שוב, בלי שהיא שמה לב.
הוא רוצה לחבק אותה, הוא כל כך רוצה לחבק אותה עכשיו.
הוא רוצה להגיד לה שוב, שהוא מצטער ושהיה טיפש אבל הוא יודע שאין בזה טעם.
הוא יודע שהיא צודקת, אין לו שום זכות לבקש ממנה לחזור אליו כשהוא זה שהרס הכל.
הוא הרס הכל רק בגלל הטיפשות שלו.
גל של כעס גואה בו, ומתחשק לו לצרוח פתאום ולשבור משהו, להכות בו בחוזקה העיקר לא להרגיש את המועקה הזו והעצב הזה שמכרסם בו תא אחרי תא.
הרמזור מתחלף לירוק, והוא לוחץ על דוושת הגז, ממשיך בנהיגה.
אוולינה לצידו, כורכת את הזרועות שלה סביב עצמה.
מתחשק לו לעצור את הרכב, להביט לה בעיניים ופשוט להתחנן שתקח אותו חזרה.
להתחנן, ולהתחנן עד שתסכים, כי האמת היא שהוא לא יודע מה לעשות בלעדיה.
הוא רוצה להגיד לה שיעשה הכל כדי שתסלח לו, שיתן הכל כדי לחזור אחורה בזמן אבל הוא יודע שאין שום סיכוי. אין לו שום סיכוי.
הרחובות הרחבים, מתחלפים אט אט ברחובות צרים, וככל שהם מתקרבים אל ביתה של אוולינה, הוא מייחל לכך שהזמן ילך וייאט, ושהדקות לא יחלפו.
הוא רוצה שהזמן יעצור, הוא מתחנן בליבו שיעצור.
הוא ממשיך לנהוג בשקט.
וכשהרכב עושה את דרכו במעלה הרחוב של אוולינה, הלב שלו כמעט עוצר.
הוא מחנה את הרכב מול הבית שהוא מכיר כל כך טוב, ואף אחד מהם לא זז.
הם ממשיכים לשבת ברכב בשתיקה, עוד שעה ארוכה, אף אחד מהם לא רוצה להיות האחד שמסיים את זה.
הלב שלו עומד להתפוצץ בתוכו, והוא מרגיש כמו אדם שעומד על קצה תהום.
הוא משחרר את ההגה מאחיזתו, ומניח את כפות הידיים שלו בחיקו.
“זה אבוד?” הוא שואל בשקט, מבלי להביט בה.
הוא יודע את התשובה, ובכל זאת, הוא רוצה לשמוע אותה.
הוא לשמוע אותה כדי להרגיש מעט כאב, חושב שכך יכפר מעט על הכאב שגרם לה.
אוולינה, שנתפסת לא מוכנה, מביטה בו, העיניים שלה בין רגע מתמלאות דמעות.
היא שותקת לרגע, מנסה להאבק בהן.
“אתה תמיד תהיה מיוחד בעיניי, איידן. זה לא ישתנה.” היא מתחילה לומר, נאבקת לשמור על קולה יציב. “אבל מה שהיה, אבד כבר באותו היום שבו נפרדת ממני.” היא מחייכת בעצבות, מבעד לדמעות.
איידן מהנהן קצרות, מרגיש מרוקן וריק.
הוא נפנה אליה, משחרר את עצמו מחגורת הבטיחות בזריזות, ואז בלי לומר מילה, כאילו החיים שלו תלויים בזה והוא זקוק לה כמו אוויר לנשימה- הוא מושך אותה קרוב אליו בעדינות ומחבק אותה חזק.
הלב שלו דופק מהר, הולם כנגד שלה בשעה שהוא נאבק להחזיק את הדמעות כדי שלא יתפרצו.
קשה לו לנשום, והראייה שלו מיטשטשת מרוב דמעות אבל הוא לא מניח להן לרדת, הוא עוצר אותן, מסרב לתת לה לראות אותו בוכה.
היא מחבקת אותו חזרה, בוכה אל תוך החזה שלו בשקט.
“תודה על הכל, איידן.” היא ממלמלת, אל תוך החזה שלו, זרם עדין ואיטי של דמעות מתגלגל במורד לחייה. “על כל מה שהיית בשבילי, ועל הרגעים שהיית שם בשבילי.” הוא מוחץ אותה כנגדו, נאחז בה עוד רגע אחד אחרון, לא רוצה לשחרר. הוא מחבק אותה, נושם אותה לתוכו ויודע שזו הפעם האחרונה שיחבק אותה כך, בסופו של דבר, לאט, הוא משחרר ומרפה ממנה.
אוולינה מרימה אליו מבט ומחייכת מבעד לדמעות.
היא רוכנת לעברו, ומנשקת אותו על הלחי, נשיקה עדינה- כמעט לא מורגשת והוא נושך שוב את השפה התחתונה שלו בחוזקה, הפעם כדי לא להתייפח.
היא מחליקה החוצה מהרכב, סוגרת את הדלת בעדינות, והוא נשאר בו לבד עם ריח עצוב של בושם וסוף.
הוא צופה בגבה כשהיא הולכת ומתרחקת ממנו, הבחורה שהוא אוהב, והוא נזכר במשפט ששמע פעם, שאומר שבני אדם לומדים להעריך דברים רק אחרי שהם מאבדים אותם.
חיוך מריר, כמעט בלתי נראה עולה על שפתיו, ושניה אחרי, רק כשהוא בטוח שהיא לא תסתכל לאחור הוא מניח לדמעות לפרוץ מתוכו.
הוא מניח לעצמו לבכות, בזרם אדיר וכבד.
הוא בוכה כמו שלא בכה מעולם.
הוא בוכה מתסכול וזעם, כועס על עצמו ועל הטיפשות שלו.
כאב שוטף את כל כולו, מציף אותו ומאיים להטביע אותו.
הוא מקלל, מכה באגרופו את ההגה מולו, ומרסק את האגרופים שלו על הכיסא לידו עד שבסופו של דבר כבר אין לו כוח להכות.
הוא רק רוצה להחזיר את הזמן לאחור.
הוא רוצה את אוולינה בחזרה, ומתחרט על שלא ידע להעריך אותה כשהייתה שלו.

הוא יושב בתוך הרכב שלו מול ביתה שעה ארוכה, בוכה לפרקים, ובוהה לפרקים.
אין לו מושג כמה זמן עבר מהרגע שאוולינה עזבה את הרכב שלו עד לרגע הזה, הוא רק יודע שהוא מרגיש ריק. כל כך ריק.
"היא לא חוזרת." הוא מלמל אל החלל הריק.
ועם ההבנה הזו, הוא מעיף מבט אחרון אל הבית המוכר, ואז הוא מתניע את הרכב ונוסע משם.
בוכה כל הדרך הביתה, יחד עם הגשם שיורד.