רחבת העישון המרכזית
יום חמישי רגיל ברחבת העישון המרכזית.
כל עובדיי הניקיון מתיישבים להפסקה של חצי שעה וחלקם מתענגים על עשן של סיגריה שמביאה עימה בשורות מרות.
"שרון זרקי אליי את המצית" צועק גל. שרון מנפצת את המצית בכעס "די כבר גל, אתה לא רואה מה כתוב בקופסא?" היא צועקת ומצביע על הכתוביות "מזיק לבריאות. מסרטן".
גל מביט בתדהמה על המצית החצויה ועוצם את עיניו כלא מאמין למה שקרה. הוא מביט בשרון ומדגיש כל מילה: "מה את סתומה תגידי? נראה לך אני בן חמש?? אני יודע מה אני עושה, וזה לא עניינך, אז תפסיקי לדחוף את האף שלך למקומות שלא צריך". הוא העיף את הכיסא הקרוע שישב עליו ויצא מרחבת העישון המרכזית.
שרון הרימה את הכיסא והתיישבה עליו "אוף נמאס לי מהדפוק הזה. אני דואגת לחיים שלו והוא כבר איבד את הטעם להם. הוא לא קולט שחמש עשרה שנים של עישון עושים את העבודה שלהם? נכון שאף אחד לא יודע מתי ואיך נמות אבל למה הוא מקרב את הלא נודע?".
כל הסובבים מביטים בה וחיים אומר "שמעי אני אוהב את התחושה שזה מעניק לי" הוא נושף עשן סמיך ועושה בועות. "כאילו וואלה אני יכול להרגע , לחשוב נורמאלי ולהעביר את הזמן ואחר כך אתה כבר מכור אין דרך חזרה."
שרון מביטה בו בגועל. כבר שנים שהוא אומר שיפסיק אך מעולם לא מנסה באמת.
"חיים, אתה האחרון שאני ישאל אותו בנוגע ליציאה מהתמכרות, אתה אפילו לא מנסה. בכל מקרה שתדע לך שאפילו רק שעה שבה אתה קובע לא לעשן זה מקדם אותך לסוף התהליך."
חיים מכבה את הסיגריה ושותה כוס קפה חמים.
"בשבילך אני אנסה בובה" הוא אומר לשרון והיא קמה לצאת, מנסה להסתיר את החיוך שעלה על פרצופה.
היא מרימה ראש למעלה ורואה שמיים כחולים, כשהיא מחזירה את מבטה לארץ היא קולטת את גל בסוף מסדרון, מתיישב לבדו.
"היי גל" היא אומרת ומתיישבת לידו "סליחה שניפצתי ת'מצית שלך".
הוא מעביר חיוך מתוסכל "די נשבר לי מזה ואני מצטער שהתפרצתי עלייך. אני כבר לא יודע אם אני בכלל רוצה לצאת מתוך כל העשן הסבוך שהעישון הכניס אותי אליו."
הוא מרים את מבטו אליה והיא מביטה בנקודה רחוקה אי שם.
"את מיוחדת" הוא אומר לה וממהר להוריד את מבטו ממנה. "למה את בכלל דואגת לי למרות שאני מתייחס אלייך מגעיל?!".
'אוליי כי אתה מעניין אותי יותר מכל בחור אחר?' היא רוצה לומר אך מעדיפה לשמור את המחשבות שלה לעצמה.
"זה מסוכן לך. שמעתי על מקרים כאלה שלא היה דרך חזרה והם סיימו את תפקידם בעולם מוקדם מהצפוי. טוב אני הולכת, תחשוב טוב לפניי השאיפה הבאה ותזכור שאני יהיה פה לעודד וגם כדי להיות מורה טובה. הייתי חלק ממכם פעם. "
הוא מביט בה מופתע והיא הולכת כמסתירה סוד.
"את פנויה מחר בחמש בערב? " הוא צועק לה מהצד והיא מגניבה חיוך קטן ועונה "אני עובדת פה איתך עד ארבע" היא מזכירה לו.
"אה נכון" הוא נזכר ומגרד בראש כשחיוך מובך מתמוסס גם על פניו "אז בשבע אני יאסוף אותך".
היא מהנהנת להסכמה והולכת לרחבת העישון המרכזית.
תגובות (4)
זה כתוב מעולה ואהבתי את הסיפור. (רק שהיו כמה שגיאות כתיב לא משמעותיות פה ושם)
קשה שלא לשים לב, לולה, אבל ה'בס"ד' – סימן ההיכר שלך – חסר.
הסיפור כתוב בזמן הווה, אבל בגוף שלישי. מוזר. גוף שלישי נכון יותר בלשון עבר, זמן הווה נכון יותר בגוף ראשון. בכלל, גם בגוף ראשון עדיף לשון עבר.
(הוא העיף את הכסא, היא הרימה אותו – לשון עבר – לא תואם את שאר הסיפור).
הפיסוק מינורי עד בלתי נראה. נא להשקיע. בהנחה שאת מעוניינת להקל על הקוראים, יש להוסיף פסיק (או כל סימן פיסוק אחר) בהפסקות מתודיות ובמרווחי נשימה. לכל משפט – נושא אחד בלבד. ציטוט בתחילת משפט.
לא תזיק חלוקה לפסקאות, והוספת שורות רווח פה ושם.
משלב השפה מבלבל. שילבת בצורה לא הגיונית שפת רחוב עם שפה ספרותית. המקרה הבולט ביותר: "ניפצתי ת'מצית שלך" – שתי מילים סמוכות, משני משלבים שונים. עקביות!
"עובדי הניקיון", לא "עובדיי" (העובדים שלי).
"מעולם" מתייחס לעבר, "לעולם" מתייחס לעתיד. "אף פעם" שייך בדרך כלל ללשון הווה. בחרי: "מעולם לא ניסה" או "אף פעם לא מנסה".
"בסוף [ה]מסדרון", או שחסר תאור לאחר ה'מסדרון'.
"חשוב טוב" בלשון צווי, "תחשוב" בלשון עתיד. מפתיע שטעית בזה, אחרי "שמעי" שהופיע בצורת הצווי כראוי.
"זכור" – כנ"ל, לשון צווי.
"אני אהיה" גוף ראשון עתיד. "יהיה" – גוף שלישי עתיד. נא לדייק באותיות אית"ן.
"מכם" – בשום אופן לא "ממכם"! (שגיאת הקלדה? הגהה!!)
"אאסוף" – אני ולא מלאך, אני ולא שרף. "יאסוף" – השליח, לא אני.
קחי נשימה עמוקה, והמשיכי לכתוב. כוונתי לשפר, לא לקטול.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
סווווורייי אבל מזה אין לי כוח לתקן.. אבל אל תתייאש אוליי בסיפור הבא שאכתוב, אם תועיל בטובך לתקן את השגיאות הרבות שלי, אני אתקן.
נ.ב.
ה בס"ד לא הרגיש לי נכון בסיפור זה כי לא התחברתי לסיפור ולא התכוונתי בכלל להעלות אותו.
אבל נחמד ששמת לב ^^
מפתח סול, תודה :)