רוצה למות מחר

אני רוצה למות.
לא, לא עכשיו.
מתישהו, בעתיד.
לפעמים אני מרגישה כאילו החיים הם מבחן אחד ארוך. מצד אחד אתה מת להיות אחרי, מת שתקופת הלחץ תיגמר סופסוף, מת להיות חופשי ורק מחכה לרגע שהעול הזה ירד מעל כתפיך. מצד שני, אתה רוצה להצליח במבחן ולגמור את התקופה הזאת בטוב. רוצה שכשייגמר המבחן תוכל להיות שלם עם עצמך, שעשית כל מה שיכולת, שניצלת את הזמן כמו שצריך ושבאמת הוכחת מה אתה יודע. שלא נפלת על טעויות מטומטמות בגלל חוסר תשומת לב.
אני רוצה למות, אבל עוד לא. עוד לא מיציתי את החיים, עוד לא הראיתי מה אני יכולה באמת. תכלס, עוד לא התבגרתי. יש לי כל כך הרבה דברים לעבור שישנו אותי ויחשלו אותי, והמבחן שלי הוא האם אצליח להתחשל ולא להשבר. האם אצליח ללמוד מההערות שהמורה כתבה על המבחן הקודם ולא לחזור עליהן בפעם הבאה.
חלק מהחוכמה במבחן היא לדעת עם מי ללמוד. לדעת להקיף את עצמך באנשים שיעזרו לך ולא יורידו אותך למטה – אנשים ברמה שלך. אנשים שלא רק יהיה לך כיף איתם, אלא שיתרמו לך מהידע שלהם בחומר ואתה להם. שבזכותם תצליח במבחן הרבה יותר מאשר בלעדיהם.
כמובן גם לעזור לחבר שמתקשה, כמה שאתה יכול. כי אחרי הכל, חבר זה באש ובמים.

אז, אני רוצה למות. רוצה להיות אחרי, להיות חופשייה. אבל רק אחרי שארגיש שהוכחתי את עצמי, שהצלחתי להקיף את עצמי באנשים משמעותיים. שאני שולטת בחומר, והצלחתי בזכות ולא בחסד. שהתקדמתי, שלמדתי. שאני חכמה יותר משהייתי.

שהצלחתי במבחן.