רודפת סמלים

בחברה כה מוחצנת, יש כל כך הרבה טמון בפנים עד שאדם יכול לפרש אותו ככלום. אופליה הייתה אחת מאלה שהאמינו שאנחנו מורכבים מאלפי מציאויות שאנחנו לא מודעים אליהן. אמונה זו הובילה אותה להתמסר לחיפוש תמידי אחר כל מה "שהיה יכול לקרות". לפעמים הדברים שאנחנו אוהבים הכי הרבה, הם גם הדברים שמחרפים את נפשנו יותר מכל.
המכוניות חלפו על פניה כאילו היו הבזקים של טשטוש. אחת; שחורה או אפורה, מאיצה וחותכת את האוויר בסכין חדה, ואופליה מתעוררת מהחלום ששקעה בו. זה ערב סתווי מעונן בפריז, והיא עוצמת את עיניה עם כל עלה שלכת שנופל. חודש עבר מאז מות אמה ומעברה לדירה המתקלפת שהורישה לה. הדירה הייתה נצורה בזיכרונה של אופליה מימי ילדותה יחד עם השדרה ששכנה בה, שנהגה לכנות "מלכת הדובדבנים" בגלל הגוון האדמדם העמוק שהתפרש בשמיים, ועבר מהם אל לחייה הצעירות.
היא ישבה בבית הקפה הפינתי, שלובת רגליים ומעורערת. היא חשה עקצוץ פנימי כשהביטה בבניינים המעוטרים המיושנים של פריז. השהות במנהטן אצל אביה כל השנים האלה גרמה לה להרגיש חצויה. היא כל כך רצתה לבטא את המקום שלה בגשר בין שינה לערות, אבל היא תמיד נותרה הצל של העולם. וכך, החליטה לנצור את כולם ולקרוא לעצמה "שדרה חסרת בתים".
המלצרית ניגשה אל השולחן; אישה בעלת תווי פנים חדים ועצמות לחיים גבוהות שהשרו לה הבעה חמורת סבר. שערה השחור היה אסוף בהידוק ומסביב לגופה הצר היה קשור סינר לבן. "מאדאם, אני יכולה להביא לך משהו?" היא הישרה מבט אל אופליה שקפאה במקומה לרגע או שניים. "מאדאם?" היא חזרה על עצמה; מכווצת את גבותיה הדקות. "קפה שחור, בבקשה," גמגמה בצרפתית הדלה שהייתה לה. כל מילה יצאה מפיה כטיפת גשם. היא החלה לתהות איזה מין גשם המילים שלה היו עבור המלצרית. "קפה שחור, בבקשה," היא מלמלה לעצמה; מדגישה כל מילה. כל דבר נערם על גבי דבר אחר. היא ראתה במשפט הפשוט הזה עולם ומלואו. היא חיפשה את התפקיד המינורי-כביר שלו ביקום.
מחשבותיה פנו אל הזוג שישב לצידה. האישה בוהה אל החלל; עיניה מפוקסות על דבר שהיא ככל הנראה לא רואה. הוא משחק בכלים שעל השולחן; חורט על שולחן העץ המתפרק עם המזלג. כל אחד בעולם משלו. "הקפה מתעכב," הוא רוטן, מזכיר לאופליה שעדיין לא קיבלה את שלה; מחזיר אותה ואת האישה שיושבת מולו למימד הזמן. היא מסיטה את המבט מהזוג ונזכרת שאמא תמיד נהגה לומר שלא מנומס להאזין לשיחות של זרים. לפעמים היא עייפה מכדי למרוד¬– גם באם המתה שלה. מהנה יותר להקשיב לדממה שלהם.
הקפה מגיע והיא נוטלת את הכפית שלה כדי לערבב, למרות שבעצם אין בדיוק מה לערבב. תוך כדי שהשחור מתערבל בשחור, היא מביטה בהשתקפות שלה במים החמים ובקפאין המר. הפנים שלה בלויים ועייפים. בעוד היא נראית שותה קפה, היא יודעת– היא לא שותה קפה, היא שותה נוסטלגיה.
פעם היו הן– אופליה, ג'יין, וויניפרד, קלייר ומארי. כמו ציפור היא ממשיכה לנדוד למציאות בה הן עדיין הן כאשר מגיעה תקופת הקיץ. זה המקום שבו ג'יין הניחה את הבושם שלא הגיע ליעדו. שבוע עבר מאז מות סבתה של ג'יין. זה היה הקיץ של כיתה יא' והן שקעו בעצבות. אופליה ראתה את פניה רק מספר פעמים בודדות, אך נדמה שהייתה חלק שנתלש ממנה. כבר מאז תהתה אם זה היה קשור באוסף הגופות שקיבצה בתוך עצמה או כי סימלה את סוף עונת הקיץ בשבילה.
היו שתי מיטות בחדר; אחת בכל צד. חמישתן התקבצו אחת מול השנייה עם האף תקוע בכוסות התה החם שלהן. עברו רק כמה דקות מאז הנאום שנשאה ג'יין. היא הסבירה בקול מתפורר על היום שבו נפטרה סבתה. היא חשבה שהגיעה לחברותיה לדעת ושדמעות לא נחוצות. הקול שלה נשבר כשאמרה זאת. ג'יין תמיד הייתה ההגיונית והסגורה ביותר מבין החמש. נדמה שכלום לא היה יכול לחדור דרכה, אבל דמעות הצטברו בקצוות עיניה. אופליה הניחה יד על ברכה ואמרה חלושות "הכל יסתדר בסופו של דבר. באמת". היא לא הפסיקה לחשוב מאז שלפעמים אנחנו לא יודעים איך דברים מרגישים עד שאנחנו חווים אותם. הן ישבו שלובות ידיים עם ממחטות בידיהן.
כשיצאו, המילים אבדו והשתחררו בצרורות. הן התפזרו ברחבי החדר, כשהשאון מסתיר אותן היטב. וכשחזרו, מבחוץ היה נשמע קול צחוק וקריעת עטיפות סוכריות כתומות¬– אלה שכולם הכירו. אופליה לא הייתה שייכת לשום צד.
וויני תמיד אמרה שאין צדדים בחיים, אבל אופליה הבינה, שכמו המילים, הן התפזרו בין סוגי מציאות שונים. לתמונה שלהן נפרדות בצומת, שבאותו הזמן, בין הצחקוקים של הדמיונות שלהן על הבחורים וסוגי המכוניות שייצאו לראות את העולם בהן, שכחו לתת שם. היא נשארה קפואה בראשה של אופליה. הכל היה מכוסה בשכבת קרח עבה, אך בה בזמן כה ברור וחד, עד שהרגישה אותה מאיימת על גרונה בכל פעם שנזכרה בה.
בשנה האחרונה שלהן בתיכון לא החליפו מילה מלבד מבטים חטופים. נותר רק הצומת שצפה בחול נשטף, בעלים נקברים, בשלג נמס, בציפורים לא מצייצות ליד פרחים נובלים, ובהן, עם התיקים המטופשים שלהן והמסלולים שרק ידעו שנקודת הסיום של כל יום היא הבית, והיכן הוא? זו כבר הייתה שאלה שונה לחלוטין.
השעון הגדול השמיע קול עמוק של צלצול פעמון, היא הביטה בו והוא הורה על עשר. היא הוציאה את הגלולה הכחולה מכיסה הימיני ונטלה אותה עם הלגימה האחרונה של הקפה הקר. היא לקחה את תיק הבד שלה,תלתה אותו על כתפה ויצאה לטייל בין השבילים האפרוריים. בעיניה עדיין נראה החיוך המנחם של אמה– העיקול הרך של שפתיה שהוציאו מתוכן הבטחות ליום טוב יותר. השינה במיטת ילדותה החזירה אותה לימים שבהם לא חפרה בתוך העור של העולם, לימים שבהם פשוט שכבו היא ואמה בשמש המשככת וחייכו עם עיניים מכווצות חזק וידיים פרושות לצדדים על הדשא, כי היו חופשיות.
הרחובות החלו להתרוקן מאדם. מרחוק היה אפשר לשמוע את אורות העיר הגדולה מהבהבים ואת המכוניות צופרות, אך כאן, בין הספסלים והעצים בעלי רעמות התלתלים הירוקים, שררה דממה. בקיץ האחרון, חודשיים לפני מות אימה, הוריה של וויני ערכו נשף גדול בבית העירייה, וגם אופליה הוזמנה.
הדרך הייתה אפלולית, אך נדמה שלא הייתה ברירה אלא לסוב בחשיכה או להישאר במקומה. רגליה נשאו אותה הלאה.
היא נכנסה אל האולם בעל התקרה הגבוהה עם השולחנות העגולים המקושטים שנראו כמו עוגות קצפת. מבטה של אופליה נח על ים השמלות הצבעוניות שנפרש לפניה. היא ניגשה לעמדת השתייה ומזגה לעצמה מעט סודה באחת מכוסות הפלסטיק הקשיחות הצבעוניות וחיכתה לרגע האאוריקה שבו תבין מה היא אמורה לעשות שם. בקיץ הזה היא התחילה להסריח מרוב חלקים של גופות מתות ששמרה בתוך עצמה עד שלא היה מקום להכיל אותן. הפסיכיאטר אמר שיש דרך לנטרל את הריח עם התרופה הזו¬¬¬– הוא אמר "זה יגרום לך לראות דברים בצורה פשוטה יותר." אופליה ידעה שכמו מטהר אוויר, הם לא יריחו, אבל הבעיה הייתה שזה הכל היה בראשה, והם לא הבינו. היא ממשיכה לנטול אותה כל יום מחדש. מחכה שהגלולה הכחולה תשנה את צבעה לצהוב. אולי היא פשוט קצת עייפה מכדי למרוד.
הערפל החל להתפוגג אט אט והיא החלה לראות חלקים של הבניין בעל הקירות החיצוניים המתקלפים והמרפסות הצרות, אך בראשה המוזיקה לא נעצרה. "אופליה," קול מוכר קרא מאחוריה, בעוד היא לוגמת מהמשקה המוגז. עיניה נפערו למראה העיניים השובבות בעלות הריסים הארוכים והשיער השחור הפרוע. "אלן, מתי חזרת מפריז?" היא שאלה בהפתעה מוחלטת. אלן עזב לפריז מבלי להודיע דבר. הוא נטש את כל עיסוקיו בקולג' בכדי להשתחרר מ"החלום האמריקאי" שנכפה עליו. "שבוע שעבר. תכננתי לכתוב, אבל לא הייתי בטוח מה." היא הביטה בעיניו מתעצבות מעט בעוד הוא בוחן את פניה. אלן היה אחיה הגדול של וויני. הן היו נוהגות להציץ לחדרו בעוד היה קורא את הרומנים הארוכים שלו ויושב שעות מול המחברת המרופטת שלו; מערסל את ראשו בידיו. אופליה הבינה את התסכול שלו בעוד היה מתהלך הלוך חזור בחדר, עוצם את עיניו ומתכנס בתוך עולם משל עצמו. "את, את רוצה לרקוד?" הוא שאל בעוד שהוא מכווץ את אפו ומגרד אותו באצבעותיו הדקות. היא משכה בכתפיה כאות הסכמה או כניעה, והוא חייך בחזרה.
אופליה עלתה במדרגות עד לקומה השלישית, מתנשמת בכבדות. נדמה שדיאטה של קפה שחור וביסקוויטים זה לא הדבר האידיאלי ביותר לגוף אחרי הכל. היא מצאה את המפתח לדירה בצרור המפתחות הענקי שלא תאם את האופי המינימליסטי של אמא שלה, ונעצה אותו בתוך חור המנעול. היא נכנסה אל הדירה הפשוטה למדי. החלון היה פתוח והרוח העיפה את הוילון השחור שוב ושוב; מקפיאה אותה עד שד עצמותיה בעוד היא פושטת את המעיל הצהוב שהיא עונדת לכל מקום מאז שקנתה אותו ביום הראשון שלה בפריז. היא הניחה את הידיים על המותניים והביטה סביב. משהו חסר לה. בעוד היא מחפשת כל פיסת עבר שרק תיתן לה דלת מעבר לחלקים האחרים שישלימו את הפאזל; משהו שייתן לי אוויר לנשימה, היא מחליטה לקחת עששית אור ולרדת למרתף.
הקופסא שאמא שלה שמרה בה את החמניות שקטפו בימים שהיו משחקות בין השיחים הסבוכים במבוך שבנו לעצמן הייתה שמורה היכן שהוא בין הדברים במרתף. זה היה פשוט לטייל במבוך, כי הן ידעו איך להיחלץ ממנו בקלות. הן פרשו את ידיהן לאור השמש, וכמו החמניות, הביטו לעברה בהערצה, אבל לא מספיק כדי להישרף. היא הניחה את העששית על רצפת העץ החורקת וירדה על הברכיים; נוברת בקופסאות הקרטון השונות שלא טרחה לסדר עד עכשיו, אבל כל מה שמצאה היו בדים משומשים ומעט תמונות של אמה עם הגברים השונים בחייה, בעוד שהיא ניסתה למצוא את עצמה במנהטן; חצויה. היא לטשה מבט חד בפנים של האיש הקירח עם השפם הגרמני והמשקפיים העגולים. הוא נראה חסר דאגות למרות היציבות המפחידה שבמראהו, וכך גם אימה המחייכת. היא קינאה בדרך שבה הוא כרך את ידו המלאה סביב מותנה.היא אספה את התמונות בערימה אחת, הטיחה אותן בכוח על הרצפה ורמסה אותן; רוקעת ברגליה כמו ביום שנודע לה שתצטרך לעבור למנהטן. היא לא יכלה להוציא צרחה שתבטא את עומק כאבה, אז פשוט נתנה לדמעות לנזול כמו נהר שלא נגמר. היא זחלה אל הפינה ומיששה את הקיר הפנימי כדי להיעזר בו לקום.
בראשה נזכרה כיצד אלן אחז בה, והיא בו, בעוד היא רק ניסתה לנהל את השדרה חסרת הבתים הזו ששררה בתוכה. לא מרחוק ראתה את וויניפרד עומדת לצד ג'יין, מארי וקלייר. שמלותיהן היו צבועות בצבעי פסטל; מפוזרות כשברי קשת בענן. הסחרורים של ראשה או שלהן גרמו לצבעים להיעלם.
בעוד היא ממששת את הקיר, הרגישה פיתולים עבים עליו. היא פקחה את עיניה מבעד לכל הדמעות שעמעמו את חושיה, למראה של דלת משופשפת צבועת כחול ירקרק וזהב ערמוני שהשווה לה מראה קסום. היא העבירה את אצבעותיה על כל פיתול. היא תהתה אם תמצא מאחורי הדלת שדה שלם של חמניות ואת קולה העדין של אמה קורא לה לבוא אליה. לבוא אליה.
"את רודפת שמלות כי את רודפת סמלים," הוא לחש לה."סליחה?" שאלה; חצי מופתעת, חצי מבינה. "אופליה, אדם לא יכול לחיות רק מזיכרונות. את צריכה לשחרר אותן." היא לא יכלה לפתוח את שפתיה. נדמה שהמילים האלה הטילו עליה כישוף. "אופליה," אלן ניסה לעורר אותה מהטראנס הרגשי שנפל עליה.
אנחנו תמיד נופלים לזיכרונות.
אופליה נטלה את צרור המפתחות הכבד של אמה; מנסה מפתח אחר מפתח, עד כדי שנדמה שהמנעול צווח; כופה עליו דברים שלא שייכים אליו עד כדי אבדון.
לפתע נגלה לעיניה מפתח מעוטר אבני חן תכולות. "זה חייב להיות זה," היא ממלמלת לעצמה ומכניסה אותו לחור המנעול. נשמע קליק והדלת נפתחת לאיטה. ריח חזק של עובש מתגנב לאפה. היא לוחצת על מתג האור ועיניה פוגשות לראשונה בקירות הלבנים מלאי הסדקים ובמנורה העכורה הטבועה בתקרה ששופכת על החדר אור צהוב מלאכותי. על הרצפה מונח מזרון לבן מרופט ולצידו שידה מעץ. אופליה שומעת את ליבה צונח מעט, ואוחזת בצד השמאלי של חזה. היא מעבירה את אצבעותיה על הקירות; מחפשת אחר סימני חיים, אך כל מה שהיא מוצאת זו חבורת נמלים אחוזות תזזית. היא פותחת את המגירות, וליבה רוטט ופועם כמו פסי רכבת בעוד רכבת קרבה ובאה לראות אם תמצא את הקופסא, אך הדבר היחידי שנראה במגירה הוא הכתם הצהוב שהאור משאיר עליה.
אופליה צנחה על הרצפה הקרה מול הדלת המרשימה. ידיה לומדות לשכוח את הזרות שבחדר. היא בוהה בחלל; חסרת הבעה; לא מנסה למצוא משמעות בהיום או בשעות שיגיעו. לא מנסה לחפש סמלים או שמלות. האור הצהוב נשפך עליה, והיא מניחה את ראשה על המזרון המלוכלך, ועוצמת את עיניה בעייפת. בראשה רק מהדהדות פסיעות בשדרה חסרת הבתים שלה, והן הולכות ומתרחקות, בעוד האור הצהוב הולך ומתפשט עליה; מכיל אותה.