רגע של מבחן

כשקולי לא נשמע, אני מחפשת לי פינה… שם אני יכולה לדבר לעצמי בשקט,
אל תוך נשמתי כשאיש לא ישמע, כי גם ככה לא רצו להקשיב, וצליל פעימות ליבי הוא זה שמדבר אלי,
לוחש לעיני לא להסגיר את ריגשותי.
אך המבט שלי אינו מטעה, וכל צעד מפיל אותי ארצה.
וברגע הגורלי ההוא שהפסקתי לרחם על עצמי ואני קמה,
אני מגלה כי כל מי שלא הקשיב לי הוא בעצם מבחן, כי הם עמדו שם וצפו בי שפופה על הרצפה האיומה, לא הושיטו לי יד לעזרה.
ורק עכשיו אני מבינה,
שזה לא מרוע לב אלא חוסר ברירה\
כי זאת הייתה הדרך היחידה…
ללמד אותי מה זאת אכזבה.