רגע של אושר

כשהייתי קטנה נפלתי מהמיטה של אחותי, זאת היתה מיטת קומותיים. הנפילה לא הייתה כל כך גבוה- אבל גם לא נמוכה.
ילדים בדרך כלל היו מפחדים מליפול מהגובה הזה והאמת שגם אני הייתי מפחדת, אבל משום מה צחקתי, זה היה רגע מלא באושר. לא בטוחה למה אבל זה באמת היה רגע בוא אני לא נזכרת בפחד פשוט רגע מאושר.
כשאני חושבת על זה אני מנסה לחפש הרבה אושר בחיים. אם זה בלימודים בסדרות טלוויזיה מצחיקות או פשוט בחוגים אחר הצהריים. לא תמיד זה עובד, למשל חברויות לא מוצלחות או מערכת יחסים שהסתיימה בשיברון לב… והאמת בכל פעם שמעליבים אותי בגלל שאני בלונדינית ״מטומטמת״ עדיין לחפש את האושר, את הצחוק האמיתי כשבאמת מרגישים פשוט לצחוק ללא הפסקה. מתי הייתה הפעם האחרונה שפשוט נכנסת הבייתה והתחלת לצחוק? כי לפעמים הרגעים האלה נראים כל כך רחוקים, כל כך טובים שבהווה זה נראה לא מציאותי ובידיוני.
אני חושבת שהדבר הכי קשה בגיל ההתבגרות זה שאני לא מכירה את עצמי, אני לא יודעת מה עושה לי אושר. יום אחד אני אוהבת לרקוד, יום אחר אני אוהבת לצלם ויום אחר כך לשיר. זה פשוט מבלבל, פתאום מה שהיה הולך ונהפך לדבר אחר- משהו שונה לגמרי. אל תחשבו שאני לא שמחה או מאושרת, העיניין הוא שהמצב רוח שלי משתנה מרגע לרגע, שמחה, עצב וכעס מתחלפים ללא הפסקה אז מה לא הייתי עושה בשביל לחזור לרגע בו נפלתי מהמיטה של אחותי- נכון שברתי את היד מהנפילה אבל זה באמת היה רגע מלא באושר אמיתי.