רגע בחייה של נעמה

נעמה ניגשה אל החלון והביטה החוצה לרחוב,
הרחוב היה שקט ורק כמה דמויות מטושטשות טיילו בו,
ועורב אחד שעומד על חוטי החשמל, ומביט בה, לוטש עינים, במבט עוין ומעורר חלחלה,
״אם רק הייתי יכולה להחליף את העורב שהוא יהיה המטושטש והאנשים יהיו הברורים״ חשבה לעצמה.
מאז שהיתה ילדה נעמה ראתה לפעמים דמויות מטושטשות בכל מיני סיטואציות בחיים, ובדרך כלל הדבר היה מסמל בעבורה איזה ציון דרך, איזו נקודת זמן מיוחדת, שבה משהו חדש מתחיל לקרות.
והעורב הזה היה כל כך חד, כל כך ברור, כאילו צבעו השחור ממש צעק עליה,
והדמויות המטושטשות כבר חלפו מן הרחוב.
ועכשיו זה רק היא והעורב,
ראש בראש,
מי יוותר ראשון ויעוף.
ואם נעמה היא זאת שתעוף פירושו של דבר שהיא תצטרך לקפוץ מהחלון,
ולמות,
כי אין לה עדיין כנפיים,
לכן היא מאוד קיוותה שהעורב יהיה הראשון שיעוף ויוותר.
״תעוף מפה כבר!״ צעקה נעמה על העורב,
והוא עקשן,
לא עף,
וצוחק, ומדליק סיגריה ומוציא לה אצבע משולשת,
ועכשיו נעמה ממש נחרדה,
כי יתכן שהיא נתקלה פה בעורב שהולך לתת לה פייט רציני,
ועל החיים ועל המוות היא חייבת לנצח אותו.
הדליקה גם היא סיגריה ועשתה גם לו אצבע משולשת וחייכה,
״אתה חצוף לא קטן ואני אקרע לך את הצורה!״ צעקה לעברו של העורב,
והוא כנראה ניפגע ממנה,
וזרק את הסיגריה למטה,
והוציא אקדח מהכיס וכיוון אותו לעבר נעמה,
״ומה תעשי עכשיו??!״ קרא לעברה בהפגנתיות.
ונעמה זרקה גם היא את הסיגריה למטה,
ושלפה גם היא אקדח וכיוונה אותו על העורב,
״בא נראה אותך גבר עכשיו יא סמרטוט!״ צעקה לעברו.
לפתע נישמעה צעקה מלמטה מהגינה של הבניין ״הלו! תפסיקו לזרוק לפה סיגריות בוערות ולצעוק! זה זמן מנוחת הצהריים!״
העורב ונעמה התנצלו והפסיקו לצעוק והורידו את האקדחים.
״אולי נעוף ביחד מותק?״ קרא העורב אל נעמה,
אך נעמה כבר וויתרה,
ועמדה לקפוץ למטה.
״ניצחת אותי עורב אכזר, עכשיו תניח לי לנפשי, ותן לי לעוף״,
והעורב עף, כי לא רצה לראות את זה קורה,
ונעמה עפה.
אל הספה בסלון.
ונירדמה.
והנה היא חולמת חלום.
ובחלום היא שטה בים בתוך קופסת סרדינים ענקית,
ועורבים חגים מעליה,
וצווחים לעברה,
מפני שבקופסת הסרדינים הענקית שלה יש שאריות של דגים,
והעורבים רעבים,
והם חוששים להתקרב אליה כי היא בנאדם,
אז הם צווחים עליה שתלך משם,
אך לאן תלך הלא היא באמצע הים?
ואז מגיע צלופח גדול,
וקופץ מהים קפיצה אקרובטית מדהימה לגובה של כמה מטרים,
ותופס בפיו את אחד העורבים,
וחוזר אל המים,
וכך חוזר חלילה,
עד שכל העורבים נטרפים על ידו.
וכעת הצלופח עולה על קופסת הסרדינים,
ונעמה חוששת שמא יטרוף גם אותה,
אך הוא פוצח בשיר :
״את הנערה ראיתי,
ואת העורבים כיליתי,
האם כעת מגיעה לי נשיקה?
האם הנערה תחזיר לי אהבה?״
ונעמה, עד כמה שהרגישה מוחמאת ממעשה הגבורה של הצלופח השרירי,
לא ממש רצתה לתת נשיקה לצלופח,
כי הוא היה נראה ממש מגעיל,
אולי יחסית לצלופחים אחרים הוא היה נחשב חתיך, אבל פשוט צלופחים זה לא הטעם שלה.
אבל היא הרגישה שאין לה ברירה,
וניגשה בזהירות לתת לצלופח נשיקה,
ופתאום הרגישה ליקוקים על השפתיים והפנים שלה,
והתעוררה מהחלום,
וזה היה חצילי הכלבלב של נעמה שליקק אותה.
״אוי חצילי שלי, הצלת אותי שוב״ אמרה לכלבלב החמוד שלה,
שמיד התהפך על הגב,
וציפה לגירוד עדין בבטנו הרכה.