קצרים

11.4.2014
כמעט מבלי להרגיש, ריפרפה אלונה באצבעותיה על הספרים. מלטפת כל אחד מהם באהבה כאילו היו בניה. צועדת בעקבות ידה, מחפשת את האחד שיחזיק בה.
מתקדמת צעד צעד, עקב בצד אגודל ומקפידה לשמור על איזון במסלול הצר בו היא הולכת.
לצד כל ספר היא מתמהמהת, מחייכת, כמו נזכרת בסיפורים שסיפר לה. היא נושמת את ריחו, מקשיבה לקולו, רוקמת במוחה את תווי העלילה. סוף טוב- הכל טוב. סוף רע.
אלונה, בת 17, עיוורת.

12.4.2014
הוא פתח את פיו לצעוק. לצעוק את הכעס שלו, את הקושי והכאב. את העצבים שסבלו כל יום מימי חיו, נאבקים בנשיאת נטל ההתאפקות.
כשנגמר לו האוויר הוא הפסיק. לקח נשימה נרעדת כמו לאחר בכי ועצר את הנשימה.
1.
2.
3.
4 שניות.
5.
6.
7 שניות.
8.
9.
10.
11.
12 שניות.
פניו עטו גוון סגלגל והוא התאמץ לסגור את כלי הנשימה. נעזר בצווארון, בקיר, בכל מה שנמצא בהישג ידו.
והיא ישבה שם והביטה בו. מדמיינת שזו רק הצגה. בטוחה שעוד רגע ידלק האור וכל הצופים הנלהבים יקומו לברך את אחיה, השחקן המפורסם שמככב בסרט על התאבדות.
איתמר, בן 16. נעמה, בת 5.

14.4.2014
היא חשבה שהכל יהיה בסדר אחרי שתעזוב. שהוא ישכח אותה וכל מה שהיה ביניהם יתפוגג מעצמו.
אבל הוא לא השלים עם עזיבתה. בייאושו רדף אחריה.
היא התמידה בתנועה בשביל להתחמק ממנו- הוא התמיד בתנועה בשביל למצוא אותה.
היא חיה בהסתתרות בשביל לא לעורר שאלות- הוא חי בהסתתרות בשביל לעורר אותן.
הם רדפו זה אחר זה, כמו כלב שרודף אחרי זנבו.
הם לא ידעו שזה לא הכרחי. הם לא ידעו שתמיד ימצאו אחד את השני.
מיקה, בת 23. נועם, בן 23.

17.4.2014
כפיר הסתכל על העננים שהתערפלו ויצרו צורות בשמים.
מאז ומתמיד הוא אהב לשכב על אדן החלון, להביט בשמיים ולשכוח את כל הצרות שלו. אבל בשונה מתמיד, הפעם המפלט לא עבד.
בעוד הוא שוכב על הגב ומביט לעננים, מוחו מתערפל יחד איתם, הבעיות המשיכו להסתחרר במוחו כמו סערה. הוא ידע שאלה בעיות שנידונו להיפתר. הוא ידע שאחותו הייתה צוחקת על הבעיות אילו שמעה עליהן בטענה ש'אתה צעיר מידי בשביל להבין מהן בעיות אמיתיות'.
ולמרות זאת הוא התייחס אליהן בכובד ראש. מודע לכך שכלום לא יקרה אם יפתור את הבעיה בדרך הלא נכונה.
ולא היה לו אכפת. ממש לא היה לו אכפת.
כפיר, בן 14.

26.4.2014
היא פתחה את המחברת והחזיקה את העיפרון, מפרקיה מלבינים. עוד קודם חשבה על רעיון מה לכתוב. היא ידעה שתתקע בחלק הזה.
היא קירבה את העיפרון למחברת, שיניה חורקות במאמץ. אבל היא ידעה שזה יהיה קשה.
בהתנשפות של ניצחון החלה כותבת על הדף 'שלום, שמי ליאל'.
האותיות נחשפו אחת אחת, רועדות וביישניות מול השורות הכחולות האיתנות. ליאל קיללה את עצמה ואת המחלה. המחשבה להפסיק עם הכל ולהתמסר לגורל האכזר בערה בה יום ביומו, אבל היא לא נכנעה לה. וככל שהתעצמה ההתייאשות כך גבר גם הרצון.
'שלחתי את המכתב הזה בשביל להודות על כל הכסף שאתם תורמים בשבילי ובשביל שאר המחלקה שלי. החיים שלי תלויים בכם'.
ההודעה שודרה בטלוויזיה כל שנה לכבוד ליאל, ולזכר המחלקה שלה.
ליאל, בת 20, חולה בדושן.